הבית עין

בית הכנסת 'אבריטש' (בשמו המלא: בית הכנסת ע"ש האדמו"ר רבי אברהם דב מאבריטש) הוא בית הכנסת מהמאה ה-19, השוכן בלב העיר העתיקה בצפת וידוע, בין היתר, בעקבות הינצלותם של עשרות מתפללי בית הכנסת בזמן רעידת האדמה הגדולה של 1837, כאשר מייסד בית הכנסת האדמו"ר רבי אברהם דוב מאבריטש ציווה לתלמידיו להתאסף סביבו ולהשתטח על הארץ. כל תלמידיו של הרב שפעלו לפי הוראתו ניצלו והאבנים שעל-גבם לא קרסו.
היסטוריה
בית הכנסת הוקם בשנת ה'תקצ"ב (1832) על ידי רבי אברהם דב אויערבך מאבריטש, מחבר הספר 'בת עין' ומצאצאי הבעל שם טוב שעלה לישראל שנה קודם לכן מהעיר אווריטש שבמחוז ז'יטומיר שבאוקראינה וקבע את מקומו בצפת. הוא ממוקם בסמטת אלקבץ בצפת, בסמוך לבתי הכנסת אבוהב, האלשיך והאר"י האשכנזי והיווה מקום התפילה והלימוד המרכזי לקהילה החסידית בצפת במאה ה19.
בית הכנסת בזמן רעידת האדמה בצפת ולאחריה
ב-1837 – כ"ד בטבת התקצ"ז, כשנתיים לאחר הקמת בית הכנסת, התחוללה בצפת וסביבותיה רעידת אדמה חזקה אשר הותירה אלפי הרוגים, החריבה את העיר וזרעה הרס רב. ע"פ המסורת, האדמו"ר מאבריטש חזה את הרעש העומד להתרחש וקרא ברבים לבוא ולהתכנס בבית הכנסת שלו בלשון: "כל מי שחפץ חיים, יבוא ויחזיק בספר התורה". רבים מחסידיו ומתושבי צפת שעו לעצתו והגיעו להתאסף סביב ארון הקודש, תחת כיפת בית הכנסת. ואכן, כאשר ארעה רעידת האדמה, על אף שחלקים גדולים מבית הכנסת נהרסו כליל, אותו מעגל בו הצטופפו האדמו"ר ותלמידיו נשאר שלם כליל, קירותיו ותקרתו. עם-זאת, רעידת האדמה גבתה קורבנות גם ממשפחתו הקרובה של האדמו"ר. בנו החורג – בן האישה האלמנה שנשא בצפת, לא שמע לאזהרות והיה אף הוא בן הנספים. בעקבות העובדה שרוב מבנהו של בית הכנסת נשמר ולא נהרס ברעידת האדמה – בשונה משאר בתי הכנסת בצפת, היה ביה"כ בימים שלאחר הרעש מקום התפילה המרכזי של יהודי צפת, יחד עם בית כנסת האלשיך, שגם הוא שרד את רעידת האדמה ולא ניזוק כלל. בבית הכנסת נותר ספר תורה בכתב ידו של האדמו"ר מאבריטש, ספר שאת הפסוק האחרון בו כתב משה מונטיפיורי בעת ביקורו בבית מדרשו של האדמו"ר, ב-1839. ספר התורה שרד בשלמותו את רעידת האדמה והוא נמצא בשימוש עד היום. בפברואר 2011, נגנב מבית הכנסת כתר ספר התורה על ידי פורצים אלמוניים[1]. כשבוע לאחר מכן, הוא אותר על ידי משטרת ישראל והוחזר לבית הכנסת[2].
לאחר פטירת האדמו"ר
בשנת התר"א (1840), כשלוש שנים לאחר רעידת האדמה הגדולה, פרצה מגפה בצפת אשר הפילה חללים רבים, ביניהם גם האדמו"ר מאבריטש אשר הבטיח כי הוא יהיה חללה האחרון של המגפה. לאחר פטירתו, המשיכו חסידיו לפקוד את בית הכנסת, אך בעקבות האירועים שלוו את צפת באותן שנים עזבו את העיר רבים מתושביה וקבעו את מושבם בירושלים ובערים אחרות, מה שהמעיט משמעותית את מתפללי בית הכנסת. מלחמת העולם הראשונה ופרעות תרפ"ט, היו הקש ששבר את גב הגמל מבחינת יהודי צפת ומעטים מהם נשארו בעיר, מה שהקשה משמעותית על קיום מניינים סדירים בבית הכנסת. עם-זאת, גבאי בית הכנסת רבי שמשון פלפל אשר היה מתלמידיו של האדמו"ר מאבריטש, המשיך להתגורר בעיר ולתחזק את בית הכנסת, זאת על אף גילו הישיש.