קברי צדיקים - ברסלב צפת

קברי צדיקים בצפת

רבי פנחס בן יאיר - תנא זיע"א

רבי פנחס בן יאיר אומר: זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, תחיית המתים מביאה לידי אליהו הנביא זכור לטוב [ירושלמי שקלים ט:]

"ונשמרת מכל דבר רע" – מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר אל יהרהר אדר ביום ויבא לידי טומאה בלילה [כתובות מו.]

ר' פנחס בן יאיר אומר משחרב בהמ"ק בושו חברים ובני חורין וחפו ראשם ונדלדלו אנשי מעשה וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון ואין דורש ואין מבקש ואין שואל על מי לנו להשען על אבינו שבשמים [סוטה מט.]

מעשה בחסיד אחר שהיה חופר בורות שיחין ומערות לעוברים ושבים, פעם אחת היתה בתו עומדת להנשא ושטפה נהר, באו כל העם ניחמו אותו ולא רצה לקבל תנחומין, בא רבי פנחס בן יאיר אליו, רצה לנחמו ולא התנחם, אמר להם "זה חסיד שלכם?" אמרו לו: רבי, כך וכך היה עושה, כך וכך אירע לו. אמר ר' פנחס: אפשר שיהיה מכבד את בוראו במים והוא מקפחו במים? מיד נפלה הברה קול בעיר, באת בתו של אותו האיש. יש אומרים בענף אחד אחזה ועלתה, ויש אומרים, מלאך ירד כדמות ר' פנחס בן יאיר והצילה (ירושלמי י"ד)

רבי פנחס בן יאיר הלך לעשות פדיון שבויין, פגע בנהר גינאי, אמר ר' פנחס לגינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך. אמר לו הנהר: אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה, אמר ליה ר' פנחס; אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, חלק ליה. הלך אחריו אדם שסחב חיטים לפסח, אמר ר' פנחס לנהר: חלוק לו גם כן שבמצוה עסוק. חלק לו. היה שם גם סוחר ישמעאלי שליווה אותם, אמר ר' פנחס לנהר: חלוק לו גם, שלא יאמרו, כך עושים לבני לויה שלהם. חלק גם לו. אמר רב יוסף: גדול הוא ר' פנחס יותר ממאה ושישים רבו, שכן שם נחצה להם הים פעם אחת ולרבי פנחס שלוש פעמים [חולין ז.]

הגיע רבי פנחס בן יאיר למקום פלוני, השליכו לפני חמורו שעורים ולא אכל, נפו את הפסולת ולא אכל, הוציאו מהשעורים אבנים ולא אכל. אמר להם ר' פנחס: שמא לא עישרתם? עישרו ואכל. אמר להם: ענייה זו הולכת לעשות רצון קונה ואתם מאכילין אותה טבלים [חולין ז:]

אמרו עליו על ר' פנחס בן יאיר מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו, ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו [חולין ז.]

שמע רבי- רבי יהודה שרבי פנחס בן יאיר עובר ליד ביתו, יצא לקראתו ואמר לו: "רצונך לסעוד אצלי?" אמר לו ר' פנחס: "הן". צהבו פניו של רבי (ושמח מאד), אמר לו ר' פנחס: "כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני? (האם אתה חושב שאסרתי על עצמי להנות מישראל? ישראל קדושים הן! אך, יש רוצה ואין לו, ויש שיש לו ואינו רוצה, וכתיב: "אל תלחם לחם רע עין.. ואתה רוצה ויש לך, אומנם עכשיו איני יכול כי אני ממהר לדבר מצווה, כאשר אחזור אבוא אליך". כאשר בא הזדמן בפתח בו היו פירדות לבנות. אמר ר' פנחס: מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו? (ממכה של פרדה לבנה אין רפואה). שמע רבי, יצא לקראתו ואמר לו: "אמכור אותן!" אמר לו ר' פנחס: "ולפני עור לא תתן מכשול". שוב ניסה רבי :"אפקיר אותן", השיב ר' פנחס: "תרבה עוד יותר הזק", טען רבי: "אעקר אותם, שלא יוכלו לבעוט", סירב ר' פנחס: "יש בזה צער בעלי חיים", "אהרוג אותן יש בזה "בל תשחית". הפציר בו רבי, עד בוש. בכה רבי ואמר "מה בחייהן כך במיתתן על אחת כמה וכמה" דאמר ר' חמא בר חנינא: גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, שנאמר (מלכים ב' יג-כא) ויהי הם קוברים איש והנה ראו (את) הגדוד ושליכו את האיש בקבר אלישע וילך ויגע האיש בעצמות אלישע ויהי ויקם על רגליו (חולין ז)

במקורות ישנן שתי דעות לגבי זהותו המדוייקת. בזוהר [בלק ר, ב] נכתב שרבי פנחס בן יאיר היה חמיו של רבי שמעון בר יוחאי: "רבי פנחס הוה אזיל למחמי ברתיה אנתו דר' שמעון" [רבי פנחס הלך לראות את בתו, אשתו של רבי שמעון], אך בגמרא [שבת לג, ב] נכתב שהיה חתנו. כמה תשובות נאמרו במענה לתמיהה זו: הראשונה היא שבגמרא יש טעות סופר ויש לגרוס חותנו [שם בגמרא בהגהות רא"מ הורוויץ, חשק שלמה וביעב"ץ. סדר הדורות בשם יוחסין; מקדש מלך; חיד"א בהגהותיו על הזוהר חלק א, יא]. השניה, שיש לקרוא את המילים המופיעות בגמרא "שמע רבי פנחס בן יאיר חתניה ונפק לאפיה" בפיסוק אחר, כלומר, שרבי פנחס בן יאיר שמע את רשב"י חתנו מגיע ויצא לקראתו [חיבת ירושלים]. השלישית, שהיו שני אנשים שנקראו רבי פנחס, אחד חתנו של רשב"י והשני חותנו [ראה חיבת ירושלים מאמר גולת עליות]. מכל מקום, מרוב התשובות מסתבר כי היה חותנו ולא חתנו.

פטירתו ומקום קבורתו

נפטר ביום א' תשרי

האר"י ז"ל גילה את מקום קבורתו בצפת למרגלות בית העלמין ברחבה שבכניסה החדשה נמצא ציונו בתוך גדר עגולה.

ע"פ אותה מסורת המתייחסת להאר"י לא נבנה מעולם על קברו 'מצבה' מפני שרבי פנחס לא נהנה מכספיהם של אחרים בחייו וכך גם במותו. בשנת תר"ע (1910) ביקש בעל החלקה הסמוכה להסיר את גל האבנים ולחרוש את השדה. נציגי הקהילה היהודית בצפת פנו לרב חיים נחום שכיהן במשרת החכם באשי באיסטנבול, וביקשו את עזרתו.

ישנו מנהג המקובל בקרב פוקדי קברו להקיף את קברו 7 פעמים תוך כדי אמירת "אנא בכח" מקור המנהג ברבי חיים אלעזר שפירא, האדמו"ר ממונקאטש.

מיקום וזיהוי הקבר

בתמונות הישנות, עוד רואים את תיאורם של עולי הרגל במדוייק, גל האבנים, שדה גדול, ועצי זית. כמו"כ עד היום נשאר גל האבנים ללא ציון בנוי, כנראה מאותה סיבה הנ"ל שלא הצליח אף אדם לבנות ציון.

עובדות והנהגות

רבי פנחס נזהר שלא ליהנות משל אחרים: "אמרו עליו על ר' פנחס בן יאיר: מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו, ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו", וכל זאת מפני מה? "שלא רצה לאכול כזית משל אחרים" [חולין ז, ב ורש"י שם].

פעם עבר רבי פנחס בן יאיר בעירו של רבי יהודה הנשיא. שמע רבי יהודה, יצא אליו ושאלו: רצונך לסעוד אצלי? אמר לו: הן. צהבו פניו של רבי משמחה. אמר לו רבי פנחס: כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני? ישראל קדושים הן! יש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה, וכתיב [משלי כג, ז]: 'אל תלחם [את] לחם רע עין, ואל תתאו למטעמותיו, כי כמו שער בנפשו כן הוא, אכול ושתה יאמר לך – ולבו בל עמך'. ואתה רוצה ויש לך, אלא שעתה עסוק אני בדבר מצווה, כשאשוב אכנס אצלך. כששב רבי פנחס ראה פרדות לבנות בפתח ביתו של רבי, אמר: מלאך המות בביתו של זה ואני אסעד אצלו? שמע רבי, יצא לקראתו והבטיח: אמכרם. אמר לו רבי פנחס: 'ולפני עיוור לא תתן מכשול' [ויקרא יט, ד] – (כלומר, מכשיל אתה את הקונה); אפקירם – [אמר לו] בכך מרבה אתה את הנזק שיבוא מהן; אעקרם – [אמר לו] צער בעלי חיים הוא; אהרגם – [אמר לו] 'בל תשחית' [דברים כ, יט]. היה רבי מפציר מאוד ברבי פנחס, נעשה נס והפריד הר ביניהם. בכה רבי ואמר: מה בחייהם [של צדיקים] כך, במיתתן על אחת כמה וכמה [חולין ז, ב].

"מעשה ברבי פנחס בן יאיר שהיה דר בעיר אחת בדרום, והלכו אנשים להתפרנס שם, והיו בידן שתי סאין של שעורים והפקידו אצלו, ושכחו אותן והלכו להן. והיה רבי פנחס בן יאיר זורע אותן בכל שנה, ועשה אותן גורן וכונסן. אחר שבע שנים הלכו אותן החברים לשם לתבוע אותו ליתן להן, מיד הכיר אותן ר' פנחס בן יאיר ואמר להם: בואו וטלו אוצרותיכם" [דברים רבה ג, ג].

"שוב מעשה בר' פנחס בן יאיר שהלך לעיר אחת, והיו העכברים אוכלים בתחומה של אותה העיר. באו ובקשו הימנו. מה עשה רבי פנחס בן יאיר? אמר להם: למה אין אתם מפרישין מעשרותיכם כראוי? מבקשין אתם שנערוב אתכם, שאם אתם מפרישין מעשרותיכם כראוי אין עכברים אוכלין עוד? אמרו לו: הן. ערב אותן, והלכו העכברים ולא נראו עוד" [שם].

"מעשה באדם אחד שהיה חופר שיחין לרבים. בתו היתה הולכת בדרך, ובאת לעבור בנהר, ושטפה [הנהר]. באו ואמרו לו לרבי פנחס: כך הגיע לבתו של פלוני. אמר להם: אי אפשר, כיון שהיה עושה רצונו של הקב"ה במים, אין הקב"ה מאבד את בתו במים. מיד נפלה צוחה [= עבר קול] בעיר: באה בתו של פלוני. אמרו רבותינו: כיון שאמר ר' פנחס בן יאיר כך, ירד מלאך והעלה אותה" [שם].

אפילו חמורו של רבי פנחס, שונה היה בהתנהגותו מחמור רגיל: פעם באו ליסטים בלילה וגנבו את חמורו של רבי פנחס. שלושה ימים החזיקו את החמור במערה, ולא אכל כלום ממה שהגישו לו. לאחר שלושה ימים נמלכו הליסטים בדעתם ושילחו את החמור כדי שלא ימות במערה. שב החמור אל ביתו של רבי פנחס ועמד על יד השער. הורה רבי פנחס לפתוח את השער לפני הבהמה העלובה שלא טעמה מאומה במשך שלושה ימים. הכניסו את החמור והניחו לפניו שעורי דמאי [= שספק אם נטלו מהן מעשר והן מותרות לבהמה], ולא אכל. הורה רבי פנחס לעשר את המזון. אמרו לו: והרי דמאי מותר לבהמות! אמר להם: מה אעשה לעלובה זו שמחמירה על עצמה. עישרו את המזון ואכל החמור [ירושלמי דמאי א-ג]. על כך "אמר ר' זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים מלאכים – אנו אנשים, ואם ראשונים אנשים – אנו כחמורים; ו[אפילו] לא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר" [שבת קיב, ב].

פעם הלך רבי פנחס בן יאיר לפדות שבויים והגיע לנהר בשם גינאי. אמר לנהר: גינאי, חלוק לי מימיך ואעבור בך. אמר לו הנהר: אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני [רש"י: כל הנחלים הולכים אל הים בגזירת המלך], אתה – ספק עושה ספק אי אתה עושה [רש"י: שמא לא יתנו לך בפדיון], אני – ודאי עושה. אמר לו רבי פנחס: אם אין אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. חלק לו הנהר את מימיו [חולין ז, א].

גדולים צדיקים במיתתם

נסים ונפלאות על קברי הצדיקים

"אצל בית הקברות לפאת מערב [בצפת], יש מישור נחמד נושא פרי תבואה ועצי זיתים. שם קבר התנא האלוקי ר' פנחס בן יאיר, וגל אבנים על קברו. ושם הולכים להתפלל בעת צרה. וכמה פעמים אשר בעל השדה הערבי לא הניח ליהודים להכנס לתוך השדה אל קברו, כי אמר שמקלקלים את תבואתו; לשנה הבאה לא צימח שדהו שום ירק עשב, ומאז והלאה קיבל עליו להניחם לילך בכל עת חפצם". [שערי ירושלים; בשינוי קל: טוב ירושלים]

"וכמה פעמים רצו לבנות כיפה עליו, וכל המשתדל בה אינו משלים שנתו. ואמרו שזו המערה היא חלולה מלמטה, והולכת עד מירון ששם קבור רשב"י עליו השלום, ובכל ערב ראש חודש עולים כל הצדיקים הקבורים שם משם למעלה, כמש"ה והיה מדי חדש בחדשו וכו'". [איגרת אחד התלמידים לר' אברהם ישמעאל חי סנגויניטי (תלמיד האוה"ח)]

האר"י הקדוש - רבי יצחק לוריא אשכנזי זיע"א

אָנְא ה', בזְכוּת רַבֵּנוּ יִצְחָק לוֹרְיָא זיע"א שָׁלְמַד אוֹתָנוּ לְקַבּל עַל עַצְמְנוּ בְּכָל יוֹם וְיוֹם אַהֲבַת חֲבֵרִים בְּכָל מְאוֹדָנוּ, וּלְהַשְׁתָתֵף בִצְעֲרָם, לְהִתְפִלַל וְלַעֲוֹר לָהֶם בְּמַעַל מַמְשׁ, זַכּנוּ לְאֵהוב כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִשְׂרָאֵל כְּנַפְשָׁנוּ וּמְאוֹדָנוּ, שָׁנָרְגִישׁ כַּלָּנוּ "כאִישׁ אֶחָד בְּלָב אֶחָד" בְּאֶמֶת.

אָנָא ה', בִּזְכוּת רַבּנוּ יִצְחָק לוֹרְיָא זיע"א שָׁהְיֶה מוכתר במידוֹת טוֹבוֹת, וְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם חֲסִידוּת וּפְרִישׁוֹת וְשְׁהֲרָה וּקְדָשָׁה זְכּנוּ לִדְבַּק בִּדְרָכָיו וּלְהוֹסִיף קְדַשָׁה וְטָהֵרָה, וְכנוּ לְהִתְגַבֵּר עַל הַגָאֲוָה, לְהִתְרָחַק מִהָקְנְאָה, הִתְאֵוָה וְהִכְּבוֹד שְׁמוֹצִיאוֹת אֶת הָאָדָם מַהָעוֹלָם, זְכּנוּ לְהִתְגַבֵּר עַל הַכַעַס שְׁטוֹרָף אֶת כָּל הַהַשָׂגוֹת הָרוּחָנִיוֹת.

בזְכוּת רְבֵנוּ יִצְחָק לוריא זיע"א שכיבד את אִשְׁתּוֹ בִיּוֹתר, וְלֹא הָיָה חושש בעצמוֹ לְהִתְכַּבַד בְּמַלְבּוּשִׁים נָאִים, אנא ה', גַם בְּמַאֲכָלוֹ הָיָה אוֹכַל דְבָר מוֹעט. אֲבָל בְמַלְבוּשׁי אִשְׁתּוֹ הָיָה זָהִיר מְאוֹד לְכַבְדָה וּלְהַלְבִּישָׁה, וְהָיָה מֵפִיק כָּל רְצוֹנָה גם אִם לֹא הָיְתָה יָדוֹ מִשגת כָּל-כָּךְ". וְכֵנוּ לְקִים דִּבְרֵי חז"ל זיע"א שְׁאָמַרוּ כִּי אָדָם צָרִיך לְאֵהוב אִשְׁתוֹ כְּגוּפוֹ וּלְכַבְדָה יותר מגופו. זכנו להרבוֹת אַהֲבָה וְאַחְוָה, שְׁלוֹם וְרעות בתוֹךְ בֵּיתָנוּ.

אָנָא ה', בזְכוּת רְבֵּנוּ יִצְחָק לוֹרְיָא זיע"א שְׁעָמָל בְּתוֹרָה במסירות גְדוֹלָה וּבִיגִיעָה עֲצוּמָה, וְלִפְעָמִים הָיָה עָמֵל שְׁבוּעַ שְׁלַם במיעוט שִׁינָה, אוכל וְשִׂיחָה עַל מְנַת לְהָבִין דְבָר אֶחָד מִדְבְרֵי תוֹרָה. וְהָיָה עוֹסק שִׁשָׁה חַלְקִים בְּדֶרֶךְ הַפְשָׁט וְחֵלֶק אֶחָד בְּדֶרֶךְ הַסוֹד, זַכּנוּ לְעַמל וְלִלְמֹד אֶת כָּל חַלְקִי הַתּוֹרָה, זַבֵנוּ לְלְמוֹד תּוֹרָה לִשְׁמָה, זַכֵּנוּ ז לְכוון לַאֲמִתָה שָׁל תּוֹרָה.

אָנָא ה', בזכות רבנוּ יִצְחָק לוּרְיָא זיע"א שֶׁהָיָה "מָלֵא תּוֹרָה כָּרְמוֹן במקרא, בְּמִשְׁנָה, בְּחַלְמוּד, בְפִלְפוּל, בְּמִדְרָשִׁים וְהָגָדוֹת, בְּמַעֲשֵׂה בראשית וּבְמַעֲשֵׂה מֶרְכְּבָה, בְּקִי בְּשִׁיחַת אִילָנוֹת בְּשִׂיחַת עוֹפוֹת, בְּשִׂיחַת מַלְאָכִים, מַכִּיר בְּחָכְמַת הפרצוף, יוֹדֵעַ בְּכָל מַעֲשִׁי בְנֵי אָדָם שֶׁעָשׂוּ וְשָׁעָתִידִים לְעֲשׂוֹת. יוֹדֵעַ מחשבות בנִי אָדָם טֶרֶם יוֹצִיאוּם מִן הַכּוֹח אֶל הַפּעַל, יוֹדַעַ עֲתִידוֹת וְכָל הַדְבָרִים הַהוֹוים בְּכָל הָאָרֶץ, וּלְמָה שְׁנְגְזר תָּמִיד מִן הַשָּׁמַיִם: יוֹדֵעַ בְּחָכְמַת הַגִּלְגּוּל, מִי חָדָשׁ וּמִי יִשָׁן, וְאֵיפֹה נִשְׁמַת הָאִישׁ הַהוּא, בְּאִיזֶה מָקוֹם תְּלוֹיָה, יוֹדַעַ בְּשַׁלְהָבָת הַנֵּר וְלְהַבַת אֵשׁ דְבָרִים נִפְלָאִים, מסתכל וְצוֹפָה בְּעֵינָיו נִשְׁמוֹת הַצַדִיקִים הַראשונים וְהָאַחֲרוֹנִים וּמתְעַסק עמְהֶם בְּחָכְמַת הָאֶמֶת, ,מִכִּיר בריח הָאָדָם כָּל מַעֲשָׂירי. זכה אוֹתָנוּ בְּצַדִיקִים כְּדָגְמַת רְבֵּנוּ יִצְחָק לוֹרְיָא זיע"א, פְּתַח לָהֶם שִׁעֲרִי שְׁמַיִם וְיָאִירוּ אֶת כַּלָּנוּ לְשׁוּב אֵלִיךְ מֵאַהֲבָה. אָנָּא ה', בזְכוּת רַבֵּנוּ יִצְחָק לוֹרְיָא זיע"א שֶׁנַגְלָה אֵלָיו אַלְיָהוּ הַנָּבִיא זְכוֹר לְטוֹב וְלִמְדוֹ וְזִיו תּוֹרָה, וּבזְכוּת שָׁהָיוּ משפיעים עָלָיו הַרְבָה שְׁפַע מַהַשָׁמַיִם הָיָה אוֹמַר, שָׁאִם יִכְתֹּב אָדָם שְׁמוֹנִים שָׁנָה מַהַחָכְמָה וְסוֹדוֹתִיהָ הָעָליונים שמוֹסְרִים לוֹ בְפָעָם אָחַת, לֹא יַסְפִיקוּ לְכְתּוֹב הַכֹּל, אָנָא ה' שלח לנו אֶת אַלְיָּהוּ הַנְבִיא זְכוּר לְטוֹב וּשְׁאָר מַלְאָכִי עֶלִיוֹן שְׁיִפְשׁטוּ לָנוּ אֶת כָּל הַמַעֲקֵשִׁים וְכָל הַקְשִׁיוֹת וְיִתְקִים בְּנוּ: "וְהַשִׁיב לָב אָבוֹת עַל בְּנִים וְלֵב בְּנִים עַל אֲבוֹתָם".

אָנָא ה', בִּזְכוֹת רַבּנוּ יִצְחָק לוּרְיָא זיע"א שֶׁהָיָה מַכִיר שֹׁרָשׁ כָּל אֶחָד מִיִשְׂרָאֵל, וְהָיָה נוֹתן לְכָל אָדָם תָּקוּנוּ הַצְרִיךְ לוֹ וּמְלַמַד לוֹ תּוֹרָה לְפִי שְׁרְשׁוֹ. עָלָיו נֶאֶמֶר בַּזְהַר הַקְדשׁ כִּי סוֹדוֹת הַזֹּהַר יִתְפְרְשׁוּ עָל יְדִי צָדִיק שֶׁנָּשְׁמָתוֹ כּוֹלֶלֶת כָּל הַנְשָׁמוֹת כְּנִשְׁמַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה, אָנָא ה' תן חָלְקֵנוּ בְּתוֹרָתָךְ. וְזכֵנוּ לְהַשְׁלִים כָּל תִיקוּננוּ בָּעוֹלָם הזה. זַכָּה לְכָל יִשְׂרָאֵל אָחִינוּ לְהַשְׁלִים תְּקוּנָם כּדֵי שֶׁתָבוֹא גְאוּלָה שְׁלַמָה במהרה.

אָנָּא ה', בִּזְכוּת רְבָנוּ יִצְחָק לוֹרְיָא זיע"א שֶׁעָלָה לְעִיר הַקוֹדֶשׁ צְפַת בְּצוּוּי אַלְיָהוּ הַנְבִיא זָכוֹר לְטוֹב בְּעַת שֶׁהָיוּ בָּהּ חֲכָמִים, צַדִיקִים וּגְדוֹלִי עוֹלָם. רַבֵּנוּ יַעֲקֹב בִּירְב זיע"א, רַבִּי מֹשֶׁה קוֹרְדִיבֵרוֹ זיע"א, רַבִּי מֹשֶׁה אַלְשִׁיךְ זיע"א, רַבִי דָּוִד כֵּן זִמְרָא זיע"א וְרַבִּים אֲחֵרִים, וְהָיוּ בָּהּ גַּם מָרָן רַבִּי יוֹסֵף קָארוֹ זיע"א רבי שְׁלֹמֹה הַלֵוִי אֶלְקַבֵּץ זיע"א שֶׁעָלוּ בְּהוֹרָאֵת הַמַּגִיד, שְׁנִגְלָה אֲלֵיהֶם בְּלֵיל שְׁבוּעוֹת וְצִוָּה אוֹתָם לַעֲלוֹת, כִּי "עַת הַזְמִיר הַגִיעַ". אָנָא ה', קים בָּנוּ אֶת שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ בְּתוֹרָתֶךָ וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרַחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבָּצְךָ מִכָּל הָעָמִים אֲשֶׁר הֵפִיצְךְ ה' אֱלֹהֶיךְ שָׁמָה: אִם יִהְיֶה נִדַחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבַּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשְׁם יִקְחֶךָ: וְהֲבִיאֵךְ ה' אֱלֹהָיךְ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיך וְהַיטְבְךְ וְהַרְבְּךְ מַאֲבוֹתיך

אָנָּא ה', בִּזְכוּת רְבֵּנוּ יִצְחָק לוריא זיע"א שָׁחַי בּצְפַת רַק שׁנְתַיִם וּשׁמוֹנָה חָדָשִׁים וְנִלְקַח לְעוֹלָמוֹ קֹדֶם זְמַנּוֹ בְּגְלַל מַחֲלֹקֶת וְשִׂנְאַת חָנָם. אָנָא ה', זַכֵנוּ לְתַקֵן פְגַם שְׁנְאַת חִנָּם, לְעֲשׂוֹת כָּל מַעֲשִׂינוּ לְהקִים שְׁכַנְתָא מֵעַפְרָא וְלִכְסף תַּכְלִית הַכּוֹסֵף לָגאולה השְׁלְמָה.

נָא ה', בִּזְכוּת רַבֵּנוּ יִצְחָק לִוּרְיָא זיע"א שֶׁתַּלְמִידוֹ רַבִּי חַיִּים וִיטָאל זיע"א העיד כִּי פַּעַם אַחַת הִתְפַּלְלוּ עִימוֹ בְּצִיוּן שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, וּכְשִׁיָצְאוּ אָמַר לָהֶם מוֹרֵנוּ האר"י הַקְדוֹשׁ, כִּי שְׁמְעִיָה וְאַבְטְלִיוֹן בקְשׁוּ לְהִתְפִלַל עַל מְשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף שָׁלֹא יָמוּת. וְרַק אַחֲרֵי פטירת האר"י הַקְדוֹשׁ הַבִינוּ שֶׁהָיָה הוּא, אָנָא ה', שְׁלַח לָנוּ מְשִׁיחַ צִדְקָךְ. וקים בָּנוּ דִבְרֵי יְחִזְקָאל נְבִיאֲךְ שֶׁאָמַר: "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקִים הִנֵּה אֲנִי לֹקַחַ את עץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בּיד אפרים ושבטי יִשְׂרָאֵל חֲבַרִיוּ וְנְתַתִי אוֹתָם עָלָיו אֶת עַץ יְהוּדָה וְעֲשִׂיתָם לעץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי". "וְקִבַּצַתִּי אֹתָם מִסְבִיב וְהַבֵאתִי אוֹתָם אֶל אִדְמָתָם: וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד". "וְעִבְדִי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, וְרוֹעָה אֶחָד יִהְיֶה לְכַלָּם, וּבְמשְׁפָּטִי יֵלְכוּ וְחַקֹתִי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם: וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לִיעַקב, אֲשֶׁר יִשְׁבוּ בָה אֲבוֹתֵיכֶם וְיִשְׁבוּ עָלִיהָ הֵמָה וּבְנֵיהֶם וּבְנִי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם, וְדָוִד עַבְדִי נָשִׂיא לְהֶם לְעוֹלָם: וְכָרָתִי לָהֶם בְּרִית שְׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם. וּנְתַתִים וּ וְהַרְבִּיתִי אוֹתָם. וְנָתַתִי את מקדשי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: וְהָיָה מִשְׁבָנִי עֲלֵיהֶם. וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מִקְדֶשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּהְיוֹת מִקְדְשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם". אכי"ר.

נולד בירושלים בשנת הרצ"ד (1534) לאביו רבי שלמה לוריא, בן למשפחת הרבנים האשכנזית לוריא המיוחסת לרש"י ולדוד המלך, ולאם ספרדייה, בת למשפחת פראנסיס. אביו נפטר בהיותו כבן שמונה, ולאחר תקופה שבה ניסתה אמו להסתדר בלי לקבל צדקה, נאלצה לרדת עם בנה למצרים ולהתגורר אצל אחיה האמיד מרדכי פראנסיס. במצרים למד מפי רבי בצלאל אשכנזי ואחר כך בצוותא עם רבו מפי הרדב"ז זיע"א.

נישא לבת דודו רבי מרדכי. שנתיים לאחר מכן גילה ספר קבלי והחל לעסוק בתורה זו, הוא התבודד במשך תקופה שלגבי אורכה חלוקות המסורות. נאמר לו מן השמים לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בצפת וללמד שם את רבי חיים ויטאל.

בשנת ה'ש"ל (1570) הגיע לצפת עם אשתו ושתי בנותיו שם זכה לגילוי אליהו הנביא שישב ולימדו את סודות הקבלה, (המקום המיוחס לחדר לימודו של האר"י הקדוש, היא מערה שצידה האחד הוא הכניסה לבית הכנסת של האר"י הספרדי) אחד מתלמידיו הגדולים של אליהו הנביא היה האר"י הקדוש שזכה לגילוי אליהו בקביעות, בזכות שמחה של מצווה, לאחר מכן התוודע לכמה מחכמי צפת ומסר להם מגילוייו בתורת הקבלה, רבי חיים ויטאל היה בכיר תלמידיו וממשיך מורשתו, ומסר לו דברי תורה רבים ביחידות. דברים אלו שימשו בהמשך כתשתית לסדרת כתבי האר"י הקדוש שכתב וערך תלמידו רבי חיים ויטאל.

כתב עליו תלמידו רבי חיים ויטאל על האר"י הקדוש שהיה מלא תורה כרימון במקרא, במשנה, בתלמוד, בפלפול, במדרשים והגדות, במעשה בראשית, במעשה מרכבה, בשיחת עופות, בשיחת מלאכים, מכיר בחכמת הפרצוף, (והנזכר ברשב"י זוהר יתרו דף ע' – ע"ח בפסוק "ואתה תחזה" – שמות י"ח כ"א)

יודע בכל מעשי בני אדם שעשו ושעתידים לעשות, יודע במחשבות בני אדם טרם יוציאום מן הכח אל הפועל יודע עתידות וכל הדברים ההווים בכל הארץ ולמה שנגזר בשמיים, יודע בחוכמת הגלגול מי חדש ומי ישן ואיפה האיש ההוא, באיזה מקום תלויה באדם העליון ובאדם הראשון התחתון, יודע בשלהבת הנר ולהבת אש דברים נפלאים, מסתכל וצופה בעיניו נשמות הצדיקים הראשונים והאחרונים ומתעמק עמהם בחכמת האמת, מכיר בריח בני האדם בכל מעשיו (ע"ד ההוא ינוקא בזוה"ק דף קפ"ו)

וכל החוכמות הנזכרים היו מונחים אצלו כמונחים בחיקו. בכל עת שירצה בלתי יצטרך להתבודד ולחקור עליהם, ועיני ראו ולא זר דברים מבהילים לא נראו ולא נשמעו בכל הארץ מימי רשב"י עליו השלום עד הנה, וכל זה השיג שלא על ידי שימוש קבלה מעשית חס וחלילה, אמנם כל זה היה מעצמו על ידי חסידותו ופרישותו .

פטירתו ומקום קבורתו

האר"י הקדוש נפטר בה' באב (ה'של"ב) במגפה הגדולה שפקדה אז את הגליל, והוא בן 38. הוא נקבר בבית העלמין העתיק בצפת, בסמוך לקברי רבותיו ומשפחתו. הסמוכים לו, בנו רבי משה, רבי משה קורדובירו, רבי שלמה אלקבץ, רבי אלעזר אזכרי, רבי יוסף מטראני ועוד.

ספריו

האר"י הקדוש כתב מעט דברים בקבלה, בעיקר פירושים על ספר הזוהר (נדפסו בספר שער מאמרי רשב"י). עיקר תורתו של האר"י הקדוש הופצה דרך תלמידיו, כיוון שתלמידו רבי חיים ויטל (רח"ו) לא הפיץ את כתביו. המפיץ הראשון של תורתו (אם כי בשינוי מהרח"ו) היה רבי ישראל סרוק, שהפיץ את רעיונותיו באיטליה. בין כתבי התלמידים השונים קיימים הבדלים רבים בסוגיות מרכזיות. עקב כך, מקובלי ירושלים, ובעיקר הרש"ש, אסרו (בעקבות הוראת הרח"ו) על עצמם ועל אחרים ללמוד מכתבי "חברים", אלא רק מכתביו המקוריים של הרב ויטל. המגמה אצל המקובלים היא לימוד שיטת הרב חיים ויטל, והרחבת העניינים אצל השאר.

תורתו של האר"י הקדוש מובאת בעיקרה בספר עץ חיים וכמו כן לוקטו דברי תורתו של האר"י הקדוש על ידי בנו של רח"ו – רבי שמואל ויטל בסדרה של שמונה ספרים הידועה בשם "שמונה שערים" המסודרים כהסבר על תורת הגלגולים ופירוש על התורה ומאמרי חז"ל וכמו כן פירוש על התפילות ועל הכוונות שיש בכל מצווה.

הספר הראשון שנדפס והמתאר את כל שרשרת האצילות, היה "עמק המלך" לרבי נפתלי בכרך, המבוסס על קבלת סרוק. במשך הדורות נכתבו ספרים נוספים שמשקפים את תורתו ומסכמים אותה, בהם קל"ח פתחי חכמה לרמח"ל ולשם שבו ואחלמה לרבי שלמה אלישיב.

מובא בדברי ר' שמשון מאוסטרופולי שקיים קונטרס של כתבי האר"י הקדוש בשם "פלאות רבות"

תלמידיו "גורי האר"י"

עיקר תורתו ידועה לנו מכתבי תלמידיו, המכונים בשפה מליצית גורי הארי. בין תלמידיו הבולטים רבי שמואל אוזידא, רבי יונתן סאגיס, רבי יוסף אבן טבול, רבי יהודה משען, רבי ישראל סרוק ורבי משה יונה, אך מקובל לראות ברבי חיים ויטל את גדול תלמידיו. בין הספרים שבהם פרסם רבי חיים ויטל את תורת רבו יש למנות את "ספר עץ חיים", את אוצרות חיים, אדם ישר ומבוא שערים.

הרמ"ק -רבי משה ב"ר יעקב קורדובירו זיע"א

הרמ"ק חיבר פיוט: "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה", בדומה לפיוט "לכה דודי" של רבו רבי שלמה אלקבץ, אך פיוט זה לא נתקבל, ולא נכלל כלל בסידורים, למעט סידורו של הרמ"ק, פיוט זה מתחיל ב"זכור ושמור" והוא כסדר הנקרא במקרא, ואילו בפיוטו של רבי שלמה אלקבץ, הפיוט מתחיל ב"שמור וזכור" וזאת על מנת לחרז את שמו בתחילת הבתים

פיוט "לכה דודי" של הרמ"ק

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַלָה פְנֵי שֵׁבת נְקַבְלָה

זָכוֹר וְשָׁמוֹר בדבוּר אֶחָד, נָתַן לָנוּ הַמֶּלֶךְ הַמִיחָד, ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אַחָד, לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָה.

לְכָה דוֹדִי וְכוּ..

קְשַׁת שַׁבָת הִנְחַלְתָנוּ, וְעַל הַר סִינָי קָרַבְתָנוּ, בְתוֹרָה וּבְמִצְוָה עִטְרַתְנוּ, וּקְרָאתָנוּ עִם סְגוּלָה.

לְכָה דוֹדִי וְכוּ

נוֹדָה לְךָ ה' אֱלֹהֵינוּ, כִּי מִמִצְרַיִם הוֹצֵאתָנוּ, וּמְבֵּית עֲבָדִים פְדִיתָנוּ וּבְכֹחַ יָדֶךָ הַגְדוֹלָה.

לְכָה דוֹדי וכו'…

בתוֹךְ יַם סוּף הִדְרַכְתָנוּ, וּבִנְפל אוֹיב שְׂמַחְתֵנוּ, חַיִּים וְחָסֶד עָשִׂיתָ עִמְנוּ לְהַעֲבִירָנוּ בִּמְצוּלָה.

לְכָה דוֹדִי וְכוּ

אַתָה אַלֹקֵי הָאֱלֹקִים, וּמִי כָמוֹךָ בָאֵלִים, מַשְׁפִיל גַאִים הַמַגְדִילִים, וּמַרִים אָבִיוֹן לִגְדְלָה.

לְכָה דוֹדִי וְכוּ'..

בוֹאִי בְשָׁלוֹם עֲטָרֶת בַעְלָה, וְגַם בְשִׂמְחָה וּבְצָהֲלָה, תּוֹךְ אָמוּנַי עַם סְגוּלָה, בּוֹאִי כַלָּה בּוֹאִי כַלָה,

בוֹאִי כְלָה בּוֹאִי כַלָה, בּוֹאִי לְשָׁלוֹם שָׁבָת מַלְכְתָא.

מגדולי חכמי המקובלים בצפת בטרם עלה והגיע אליה האר"י הקדוש נולד בשנת רפ"ב (1522) לרבי יעקב. מקום לידתו אינו ידוע, אך שם משפחתו מעיד על כך שמוצא משפחתו מהעיר קורדובה בספרד. הוא גדל וגר בצפת, למד תלמוד והלכה אצל רבי יוסף קארו והוסמך לדיינות על ידי רבי יעקב בירב. התחתן עם אחותו של רבי שלמה אלקבץ ובגיל עשרים החל בלימוד קבלה אצל גיסו.

לאחר מספר שנים החל לשמש כראש ישיבה בצפת. בין תלמידיו נמנו רבי חיים ויטאל, לימים עורך כתבי האר"י, ורבי אליהו די וידאש, מחבר הספר "ראשית חכמה". בשנת שכ"ב, בגיל 40, נולד בנו גדליה.

כבר בגיל שמונה עשרה, היה הרמ"ק לאחד מהארבעה שהוסמכו בצפת על ידי מהר"י בירב, מעשה זה כשלעצמו מורה על חוכמתו הרבה והמופלגת, בתורת הנגלה היה לתלמידו של מרן רבי יוסף קארו, ובתורת הנסתר היה תלמיד וחבר לרבי שלמה הלוי אלקבץ שהיה גם גיסו, (נשוי לאחותו). יסד בצפת בית מדרש ללימוד קבלה, בין תלמידיו היה האר"י הקדוש אשר שמע דברי קבלה מפיו והעריצו על אף חוכמתו הרבה בנגלה ובנסתר, לא גבה ליבו והיה עניו גדול.

פטירתו ומקום קבורתו

רבי משה נפטר בכ"ג תמוז ה'ש"ל (1570).

ונקבר בבית העלמין העתיק בצפת סמוך להאריז"ל

ביום פטירת הרמ"ק ליווהו כל חכמי צפת, ומרן רבי יוסף קארו הספידו ואמר עליו: "כאן נגנז ארון התורה". האר"י הקדוש בהספדו קרא עליו – "וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, ותלית אותו על עץ", חטא לשון חסרון, כי חסרה בו סיבת המות להרמ"ק, ותלית סיבת מיתתו על עץ הדעת בשביל חטא אדם הראשון, ועוד אמר האר"י הקדוש, שראה בשני צדי הארון שני עמודי אש עד השמים מלווים אותו. מיד הרגישו תלמידי הרמ"ק שהוא האיש אשר רבם רמז להם.

השל"ה הקדוש כתב עליו בשער האותיות אות ל' וזה לשונו: "מצאתי להר"ם קורדובירו דל שכתב – "למדני זקן אחד, לבטל המחשבה יאמר פסוק זה הרבה פעמים, "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" ובעיני פשוט, שזה הזקן היה אליהו הנביא זכור לטוב, ולרוב ענוותנותו של הרב, לא רצה לגלות".

וכן כתב עליו החיד"א והוסיף שלמד תורה מאליהו הנביא. מבין תלמידיו המפורסמים, יש להזכיר את רבי אליהו די וידאש כעל "הראשית הכמה", המזכירו רבות בספרו, וכן את רבי אברהם גאלנטי מחבר ספר "קול בוכים" ועוד, גם רבי חיים ויטאל למד עם הרמ"ק בטרם הופיע רבו המובהק האר"י הקדוש.

רבי אברהם הלך ברוכים' היה משמשו, ולאחר פטירת רבו הרמ"ק שימש את האר"י הקדוש, על הרמ"ק ועל תלמידו המובהק רבי אליהו די וידאש, כתב מהרח"ו בספרו "שער הגילגולים", בזו הלשון"הרמ"ק ורבי אליחו וידאש היו משורש אליעזר, נפש ורוח של בניהו בן יהוידע, והיו משורש שמעיה ואבטליון. הרמ"ק רוח משמעיה, ורבי אליהו וידאש נפש מאבטליון ולכן אהבו זה את זה.

רבי חיים ויטאל בספרו "ספר החזיונות" מספר על התגלות הרמ"ק בחלומו לאחר פטירתו, וזה לשונו: אחר ג' חדשים שנפטר מורי האר"י הקדוש, ראיתי בחלום להרמ"ק, השבעתיו שיגיד לי האמת באופן לימוד חכמת הקבלה בעולם הנשמות, אם על פי דרכו או דרך מורי. ויאמר לי: שתי הדרכים אמת אמנם דרכי על דרך הפשט למתחילים, ודרך רבך היא פנימית ועיקרית. וגם אני למעלה איני לומד אלא בדרך רבך זיע"א.

ספריו

הרמ"ק חיבר למעלה משלושים חיבורים, רובם ככולם על פי הקבלה ביניהם: 'אור יקר' על הזוהר הקדוש, 'תומר דבורה', 'אור נערב', 'פרדס רימונים', ועוד. בנוסף חיבר הרמ"ק פיוט: "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה", בדומה לפיוט "לכה דודי" של רבו רבי שלמה אלקבץ, אך פיוט זה לא נתקבל, ולא נכלל כלל בסידורים, למעט סידורו של הרמ"ק, פיוט זה מתחיל ב"זכור ושמור" והוא כסדר הנקרא במקרא, ואילו בפיוטו של רבי שלמה אלקבץ, הפיוט מתחיל ב"שמור וזכור" וזאת על מנת לחרז את שמו בתחילת הבתים

תלמידיו

רבי אברהם גאלאנטי

רבי חיים ויטאל

רבי מרדכי דאטו – משורר ומקובל איטלקי.

רבי יששכר בער כ"ץ, מחבר הספר 'מתנות כהונה', ועוד.

רבי אליהו די וידאש – ממקובלי צפת, מחבר הספר "ראשית חכמה".

הרמ"ע מפאנו הוא הרב מנחם עזריה מפאנו, בעל ספר "פלח הרמון"

רבי יעקב קאפיל, בעל ספר "שערי גן עדן"

רבי לייב בעל הייסורים זיע"א

לא מצינו מקור לתפילה על ציונו, אם ידוע לכם נא עדכנו את המערכת במייל המופיע באתר.

רבי לייב מטערקיש – מאהילוב (כונה בשם ר' "לייב בעל הייסורים"; ט"ו בחשוון ה'תקצ"ד, 1833), מגדולי תלמידיו של בעל התניא וממייסדי קהילת חב"ד בחברון. דמותו אפופת מסתורין, ולא ידועים פרטים רבים על דמותו מעשיו ופועלו.

שמו בעל הייסורים נדבק בו, בשל ייסורים רבים אותם עבר. רבי לייב היה מראשוני חסידי חב"ד שהתיישבו בחברון. לקראת זקנתו עבר לדור בעיר צפת. כשביקשו בני טערקיש-מוהילוב מבעל התניא שימנה את רבי לייב למנהיג העדה בסביבתם, סירב לזה משום שמנהיג צריך לדעת גם בעניינים גשמיים. ואילו רבי לייב מופשט לגמרי מענייני העולם הזה ותאוותיו, לבסוף מינה אותו להדריך ולנהל את האברכים הצעירים.

בספר שערי ירושלים מסופר על אודותיו: "תחילת התיישבות האשכנזים הייתה על ידי הרב החסיד המפורסם מורנו הרב לייב ז"ל מאנשי חב"ד, ונקרא רבי לייבלי מחברון וגם רבי לייב בעל ייסורין. האיש הזה היה גדול בתורה וירא אלוקים מרבים, ובסוף ימיו נסע לעיר הקודש צפת, ונפטר שם זקן ושׂבע ימים, וציווה לפני מותו שכל מי שיהיה לו עת צרה, רחמנא ליצלן, ישתטח על קברו ויעזרוהו, וכן עושין עד היום".

פטירתו ומקום קבורתו

מקובל שלפני הסתלקותו הבטיח לעזור לכל מי שיזדקק לישועה וישתטח על קברו, באמירת כל התהילים ברציפות בערב שבת אחרי חצות, עקב כך עולים מאות לקברו בכל ימות השנה ובפרט בימי שישי וביום הסתלקותו, לשמועה זו אין מקור מוסמך.

כמו כן, בעל ה"בית ישראל מגור" הורה שראוי לעלות על קברו של ר' לייב.

הוא נפטר בט"ו בחשוון תקצ"ז, ונקבר בבית העלמין העתיק בצפת אחרי החלקה הצבאית, בשנת תשס"ג חודש הציון והוצבה מחיצה.

הבת עין - רבי אברהם דב מאווריטש זיע"א

הנה עיקר החכמה הוא שיגיעו על ידי זה לבחינת ענווה ושפלות כדי שתשרה עליו בחינת

קדושה שאין השכינה שורה אלא על בחינת ענוה כידוע. ויש ב' בחינות ענוה: א', כשהוא מתבונן בגדולתו יתברך ורוממותו וכולא קמיה כלא חשיב ובעבור זה נכנע ונשפל מפני רוממותו יתברך והוא בחינת חכמה עילאה ונקרא בחינת שמים, שבחינת הענוה בא לו מצד התבוננותו ברוממותו יתברך בבחינת שמים בחינת רוחניות. ובחינה ב' הוא כשמתבונן בפחיתת ערכו של אדם איך שהוא משוקע בגשמיות ולית ליה מגרמיה כלום, כי אם הכל מצד חסד חנם של הבורא ברוך הוא ובזה הוא שפל בעיניו נמאס וזהו נקרא בחינת ארץ שמסתכל בבחינת ארציות שלו.

(מפרשת ויחי, בת עין)

על ידי שמזכירים מעשיו הטובים ודיברי תורתו גורמים לו לחיות ממש ועל ידי זאת יכול

להיטיב כדרכו בחיים

יערות דבש:[ הרב יונתן איבשיץ]

נולד בשנת תק"ך (1760)לאביו רבי דוד מגיד מישרים בחמילניק.

נישא לבתו של רבי נתן נטע רבה של אווריטש, תלמיד הבעל שם טוב. היה תלמידם של רבי מנחם נחום מצ'רנוביל ובנו רבי מרדכי מצ'רנוביל וגם של רבי לוי יצחק מברדיצ'וב. תקופה קצרה מילא את מקום אביו בחמלניק. מסוף שנת ה'תקמ"ה מילא את מקום חמיו ברבנות אווריטש, בשנת ה'תקפ"ה נתמנה לאב בית דין בז'יטומיר.

אהבתו לארץ ישראל משתקפת רבות בספרו בת עין. בשנת ה'תקצ"א עלה לארץ ישראל.

עם הגיעו לארץ, השתכן בצפת, שם נתקבל בכבוד רב על ידי עדת החסידים, שמינו אותו לרבה של העדה.

פטירתו ומקום קבורתו

בשנת ה'תר"א (1840) פרצה מגפה בצפת אשר הפילה חללים רבים. הרבי מאווריטש היה בין הלוקים במגפה ולפי האגדה הבטיח כי הוא יהיה הקרבן האחרון בה. ביום י"ב בכסלו נפטר ואכן פסקה המגפה. נקבר בבית הקברות העתיק בצפת, במערה שבה טמונים גם רבי דוד שלמה אייבשיץ בעל ה"ערבי נחל" ורבי אריה לייב מוואלטשיסק. את מקומו בהנהגת הקהילה תפס תלמידו, הרב שמואל הלר.

יום הילולתו

הערכה רבה אליו נשמרת אצל רבים מיהודי צפת, ורבים מהם נמנעים מאמירת תחנון בתאריך יום פטירתו -י"ב בכסלו. בבית מדרשו ששרד נערכת ביום פטירתו סעודת הילולה גדולה. מדי שנה נוסע הרב אלימלך בידרמן עם תלמידיו לקברו שבצפת ולאחר מכן לקבר הרשב"י במירון. באירוע משתתפים אלפי בחורים ואברכים חסידיים.

רעידת האדמה

בכ"ד בטבת ה'תקצ"ז (1836) אירעה רעידת אדמה בצפת ובסביבותיה והפילה חללים רבים. מסופר שהרב אברהם דב היה אז בבית מדרשו והתפלל תפילת מנחה. כשהתחילו הזעזועים ציווה הרב לכל המתפללים להתאסף סביבו, ואילו הוא עצמו השתטח על הארץ. הזעזועים גברו וחלק גדול מבית המדרש התמוטט, אבל אותו חלק שבו הצטופפו כולם נשאר עומד על תילו, וגם הגג נשאר תלוי באוויר והמתפללים ניצלו בדרך נס.

ספריו

בת עין על התורה, ירושלים תר"ז. בת עין – עם עוד מאמרים ושו"ת, זיטומיר תר"י. בת עין – עם הוספות מכתבי יד, ניו יורק תשס"ז. בת עין המבואר, הוצאת עוז והדר, ירושלים תשע"ז.

בספרו "בת עין" מסופר שאמר בדרשה כי רעידות האדמה הן סימן לבוא הגאולה.

מתלמידיו

רבי הלל מפאריטש.

רבי צבי רבה של מזעריטשקא.

רבי שלמה חיים מקוידנוב.

רבי שמואל הלר, רבה של צפת.

רבי אורי אורנשטיין.ראש כולל חב"ד בירושלים וחתנו של הקרן אורה

מרים - בת רבינו ר' נחמן מברסלב זיע"א

אמר רבנו ז"ל: "הבנים שלי (רצונו לומר בנותיו) יש להם רוח הקדש שהוא קרוב לנבואה"

והזהיר מאד לכבד ולהחזיק בחשיבות גדול את בניו כי הם אילנות יקרים מאד, ויהיו גדלים מהם פרות טובים ונפלאים מאד.

גם אמר שיוצאי חלציו לקח מעולם האצילות (כך מופיע על מצבתה ע"פ הכתוב בחיי מוהר"ן, תקפג: עדר)

פטירתה ומקום קבורתה

קברה של הצדקת מרים בת ר' נחמן מברסלב זצוק"ל

בבית החיים בצפת סמוך לקברו של הארי הקדוש

רבי יוסף קארו – מרן הבית יוסף זיע"א

יהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁאֶזְכֶּה לְדַבֵּק נַפְשִׁי בְּנֶפֶשׁ הַצַּדִּיק הַחָסִיד הָעָנָו רַבֵּינוּ יוֹסֵף קָארוֹ בֶּן רַבִּי אֶפְרַיִם זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה. לְלָכֶת בִּדְרָכָיו וּלְהִדָּבֵק בְּמִדּוֹתָיו כְּמוֹ שֶׁצִּוַּתָּנוּ בתוֹרָתָךְ הַקְדוֹשָׁה לְהִדָּבֵק בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁנֶּאֱמַר: "וּלְדְבְקָה בּוֹ"

אָנָא ה', בִּזְכוּת מָרָן רַבִי יוֹסֵף קָארוּ שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ עַל למוּד הַתּוֹרָה, הִתְמִיד בִּלְמוּדוֹ בָּהּ וְאָהַב אוֹתָהּ בְּיוֹתֵר – זַכֵּנוּ גַּם אָנוּ לְלַמֵּד תוֹרָה בְּהַתְמָדָה וְלִשְׁקֹד עָלֶיהָ תָּמִיד, זַכֵּנוּ שָׁלֹא יָמוּשׁוּ דִּבְרֵי הַתּוֹרָה מִפִּינוּ וּמִפִּי זָרַעְנוּ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֵנוּ עַד עוֹלָם

אָנָּא ה', בִּזְכוּת מָרְן רַבִּי יוֹסֵף קָארוֹ שֶׁהָיָה עָנוּ בִּמְיֻחָד, זַכֵּנוּ גַם אָנוּ שֶׁלֹּא לְהַרְגִּישׁ שׁוּם רֶגֶשׁ שֶׁל גַּאֲוָה כְּלָל. זַכֵּנוּ לִהְיוֹת עֲנָוִים וּמְאִירֵי פָּנִים, זַכֵּנוּ לֶאֱהֹב כָּל אֶחָד וְאַחַד מִיִשׂרָאל כְּנַפְשֵׁנוּ וּמְאוֹדֵנוּ.

אָנָּא ה', בִּזְכוּת מָרָן רַבי יוֹסֵף קארוֹ שֶׁהִתְאַמץ לְאַחֵד אֶת כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל לִפְסֹק בְּדֶרֶךְ אַחַת. כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה בֵּית הַדִין הַגָּדוֹל בִּירוּשָׁלַיִם, זַכֵּנוּ גַּם אָנוּ לִהְיוֹת מְאַחֲדִים "כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד" כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים. וְיֻסְּרוּ כָּל הַמְּחָצוֹת הַמַּבְדִּילוֹת בֵּין אִישׁ לְבֵין רֵעֵהוּ וְלֹא תִּהְיֶה קִנְאָה וְשִׂנְאָה וְתַחֲרוּת בֵּינֵינוּ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ נִזְכֶּה שֶׁלֹּא תִּהְיֶינָה מְחִיצוֹת בֵּינֵינוּ וּבֵינְךָ.

אָנָא ה', בִּזְכוּת מָרָן רַבִּי יוֹסֵף קָארוֹ שֶׁהִתְאַמֵּץ עַל הַסְּמִיכָה לְהַמְשִׁיךְ אֶת כֹּחַ חַכְמֵי הַתּוֹרָה שֶׁיִּהְיוּ דִּבְרֵיהֶם מֻסְמָכִים כִּנְתִינָתָם מִסִּינַי. קַיָּם בָּנוּ מָה שֶׁהִבְטַחְתָּ עַל יְדֵי נְבִיאֲךָ "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה".

אָנָא ה', בזכוּת מָרָן רַבִּי יוֹסֵף קָארוֹ שָׁזְכָה לְכַוֵּן לַהֲלָכָה לַאֲמִתָּהּ שֶׁל תוֹרָה, וְזָכָה לְהַבְטָחַת הַמַגִיד כִּי דִּבְרֵי התּוֹרָה שָׁלוֹ יִתְקַבְּלוּ בְּכָל יִשְׂרָאֵל. זַכֵּנוּ גַם אָנוּ לִלְמֹד אֶת תּוֹרָתוֹ וּלְהָבִינָה, זַכֵּנוּ לִלְמֹד תּוֹרָה לִשְׁמָה, זַכָּנוּ לְכַוֵּן לַאֲמִתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה.

אָנָּא ה', בִּזְכוּת מָרָן רַבִּי יוֹסֵף קָארוֹ שֶׁהִצְטַעֵר בְּצַעַר הַשְּׁכִינָה, כָּאַב אֶת כְּאֵבָהּ וּבָכָה אֶת בִּכְיָהּ, זַכֵּנוּ גַּם אָנוּ לָחוּשׁ אֶת הַכְּאֵב הַגָּדוֹל שֶׁל הַשְּׁכִינָה וּמתּוֹךְ כָּךְ לִהְיוֹת שֻׁתָּפִים מְלֵאִים בִּגְאֻלָּה וְלִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחָתָהּ שֶׁנֶּאֱמַר "שִׂישׂוּ אִתָּהּ מְשׁוֹשׁ כָל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ".

אָנָא ה', בִּזְכוּת מָרָן רַבִּי יוֹסֵף קָארוֹ שַׁעֲלָה לְעִיר הַקֹּדֶשׁ צְפַת בהוֹרְאַת הַמַגִיד, שֶׁנִּגְלָה אֲלֵיהֶם בְּלֵיל שָׁבוּעוֹת וְצִוָּה אוֹתָם לַעֲלוֹת, כִּי "עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ". קַיֵּם בָּנוּ אֶת הַדָבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ בְּתוֹרָתָךְ "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הַפִיצֵךְ ה' אֱלֹהִיךְ שָׁמָה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהִיךְ וּמִשָׁם יִקְחָךְ: וֶהֱבִיאֵךְ ה' אֱלֹהִיךְ אַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ".

-אָנָא ה', בזכוּת מָרָן רַבִּי יוֹסֵף קָארוֹ שֶׁזָּכָה לְגִלּוּיִים נִפְלָאִים שֶׁל רוּחַ הַקדֶשׁ, שֶׁהַשְּׁכִינָה הָיְתָה מְדַבֶּרֶת מִתּוֹךְ גְּרוֹנוֹ, זַכֵּנוּ גַם אָנוּ לְהָקִים שְׁכִינְתָּא מֵעַפְרָא וְלִכְסֹף תַּכְלִית הַכּוֹסֵף לַגְּאֻלָּה שְׁלֵמָה. זַכֵּנוּ לִרְאוֹת בְּהִתְגַּלּוּת אוֹר ה' בָּעוֹלָם בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשְּׁלִישִׁי בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן.

נולד בשנת ה'רמ"ח (1488) בעיר טולדו בספרד לאביו הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים. בעודו ילד קטן נאלץ לנדוד עם הוריו בעקבות גירוש ספרד, והמשפחה הגיעה לליסבון שבפורטוגל ומשם הגיעה לקושטא. אחר שאביו נפטר הוא גדל בבית דודו שחי בקושטא, רבי יצחק קארו. בבגרותו התבסס באדריאנופול. בעיר זו התחתן בזיווג שני עם בתו של הרב חיים בן אלבלג מניקופול, ובה זכה למעמד רבני חשוב, ובהיותו כבן 34 החל בכתיבת חיבורו על הטור – הבית יוסף.

אשתו הראשונה הייתה בתו של יצחק סבע שנפטרה במגפה בסלוניקי יחד עם שלושה מילדיהם; יצחק, יהודה, והבת בואינה שנקברו בסלוניקי ומצבותיהם עדיין שם כיום. אחרי שהתאלמן מאשתו הראשונה התחתן בשנית. בין 1523 ל-1536 התגורר בעיר ניקופול בבולגריה ובה הקים את בית הכנסת וישיבת "בית יוסף" ולאחר מכן עלה לארץ ישראל, וקבע את מקומו בצפת. בעיר הגלילית נעשה תלמידו של רבי יעקב בירב, והיה הראשון שהוסמך על ידו כרב עם חידוש הסמיכה. אחר כך נסמכו לרבנות רק עוד שלושה תלמידים נוספים של ר' יעקב בירב: רבי משה מטראני, רבי משה קורדובירו ורבי יוסף סאגיס (רבו של ר' אלעזר אזכרי, מחבר ספר חרדים וחברו של ר' יוסף קארו). בצפת, לימד תלמידים בבית מדרשו, הנודע כיום כבית הכנסת רבי יוסף קארו, ושם שקד על כתיבת ספריו.

שלושים ושתיים שנה ארך חיבור ה"בית יוסף" שנכתב על הארבעה טורים לרבי יעקב בן הרא"ש ובו ערך ר' יוסף קארו דיונים הלכתיים מעמיקים, בסופם קבע את עמדתו המסכמת. עשר שנים נוספות חלפו עד להוצאת החיבור לאור. שיטת הפסיקה שלו הייתה: הכרעה על פי רוב הדעות בין הרמב"ם, הרי"ף והרא"ש. לקיצור שסיכם את הלכות ה"בית יוסף" קרא: שולחן ערוך, וקיצור זה עתיד היה להיעשות במהלך ההיסטוריה לעיקר.

בחלק מתקופת הכתיבה פרצה בצפת מגפת דבר והרב עבר לביריה.

בזקנתו, בהיותו קרוב ל-80, נישא בשלישית לבתו של הרב זכריה זכשיל אשכנזי, ובגיל מופלג זה נולד לו בן בשם יהודה.

רבי יוסף קארו מכונה גם השולחן ערוך, הבית יוסף, מרן והמחבר, מגדולי הפוסקים, מחבר השולחן ערוך, כסף משנה והבית יוסף. עסק גם בקבלה. מקובל לסמנו כפותח תקופת האחרונים.

פטירתו ומקום קבורתו

המגיד הבטיח לרבי יוסף קארו בין השאר שימות על קידוש השם:

"ואזכך לעלות לא"י בשנה זאת, ואחר כך אזכך להישרף על קדושת שמו. ואזכך להישרף בארץ ישראל ברבים לקדש שמי בפרהסיה ותעלה לעולה על מזבחי … ואזכך לסיים חיבורך להאיר בו עיני כל ישראל, שכל עמים חכמים ונבונים ומשכילים ישאבו מחיבורך שנקרא בית יוסף."

מרן נפטר בצפת ביום י״ג בניסן ה׳של״ה (1575) קרוב לגיל 87, והאבל על פטירתו הכה גלים בכל רחבי העולם היהודי.

ספריו

כסף משנה – מקורות לספר משנה תורה לרמב"ם ותירוץ קושיות הראב"ד.

בית יוסף – בירור הלכות ופסיקת הלכה על סדר הטור.

בדק הבית – תוספות מהדורה שניה על הבית יוסף.

שולחן ערוך – סיכום הבית יוסף והכרעה מעשית של השיטות, שולחן ערוך: אורח חיים, שולחן ערוך: יורה דעה, שולחן ערוך: אבן העזר, שולחן ערוך: חושן משפט

מגיד מישרים – מאמרים בקבלה ערוך כיומן על סדר פרשיות השבוע אותם קיבל ר' יוסף קארו מפי "המגיד", הספר באתר ויקיטקסט.[14]

כללי (הגמרא) התלמוד – דיון ביסודות הלשוניים וההלכתיים של הגמרא, נתחבר כפירוש על הליכות עולם לרבינו ישועה הלוי פרוונצאל. (באתר היברובוקס).

אבקת רוכל – שאלות ותשובות בנושאים הלכתיים שונים.

שו"ת בית יוסף – שאלות ותשובות בנושאים הכלולים בחלק אבן העזר, באתר היברובוקס.

דרשות בית יוסף – על פרשיות התורה. על פי מאיר בניהו שהדפיס את הספר, מחברו האמיתי הוא הרב ישראל די קוריאל.

התפשטות ספריו ופסקיו

כאמור, הספר מבוסס פסקי הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, ועל כן הוא מותאם לפסיקה בקרב קהילות תושבי צפון אפריקה ומגורשי ספרד. עוד בחיי רבי יוסף קארו הופצו חלקי ה"שולחן ערוך" עם "מפת השולחן", דהיינו הערות והתאמות של הספר למנהגי ופסיקות יהדות אשכנז שנכתבו בידי הרמ"א – רבי משה איסרליש. על הספר נכתבו פירושים רבים, בהם הש"ך, הט"ז, מגן אברהם, חלקת מחוקק, בית שמואל, חיי אדם, משנה ברורה ועוד. גם בתימן, התקבל הספר שולחן ערוך בידי חלק מהקהילות, לאחר שהופץ עם הערות והתאמות למנהגיהם בידי רבי דוד משרקי מצנעא בחיבור הנקרא שתילי זיתים. בייחוד התקבלה פסיקתו בקהילות שבהן הייתה מקובלת דרך הקבלה בעקבות השפעתו של רבי זכריה אלצ'אהרי וספרו "צידה לדרך".

בחלק "אורח חיים" נידונים דיני ומנהגי התפילה, ואלו, לעומת שאר הפסקים, הושפעו מאוד מקבלת האר"י שהופצה בעיקר בידי הרב חיים ויטאל, ואומצו בידי רוב קהילות היהודים בארצות האסלאם ("עדות המזרח" – כלומר יהודי צפון אפריקה ומזרח אסיה) וכן בידי תנועת החסידות.

חיבור חשוב אחר של רבי יוסף קארו הוא "כסף משנה" על "משנה תורה" של הרמב"ם שברובו נכתב לאחר חיבור הבית יוסף, אולם חלקים ממנו נכתבו קודם.

הוא עסק גם בשאלות ותשובות שנשלחו אליו מחכמים שחיו בדורו, ואלו נדפסו בספר השו"ת "אבקת רוכל". בין השואלים היו רבי משה אלשיך ורבי שלמה אלקבץ. מודפסת בספר גם שאלה המיוחסת לאר"י, אם כי קמו עוררין אם אכן הוא כתבה.

לדעת הרב עובדיה יוסף, הרב קארו מוגדר כ"מרא דארעא" ("רב הארץ"), וכל תושבי ארץ ישראל, ובפרט בני עדות המזרח, חייבים לקבל את הוראותיו, אולם אף הרב עובדיה הורה הנהגות שונות כנגד שיטת השולחן ערוך (משום שהסיבה העיקרית לקבלת הוראות מרן היא שכך נהגו בארץ ישראל ולכן במקום שמנהג ארץ ישראל היה שונה או שונה על ידי גדולי הרבנים בארץ לא עושים כמו הרב יוסף קארו).

הקבלה בהגותו וספרו מגיד מישרים

כרב בצפת לא נמנע רבי יוסף קארו מלשלוח ידו בקבלה, אף על פי שאין היא מרבה להופיע בכתביו ההלכתיים. רבי משה קורדובירו מצטט חידושי קבלה שלו. רבי שלמה אלקבץ תיאר באיגרת שאותה מצטט רבי ישעיה הלוי הורוביץ, אירוע של התגלות שאותה חווה יחד עם ר' יוסף קארו בליל שבועות בשנת 1533, וסיפר:

"זיכנו בוראנו ונשמע את קול המדבר בפי החסיד נר"ו (רבי יוסף קארו), קול גדול בחיתוך אותיות, וכל השכנים היו שומעים ולא מבינים. והיה הנעימות רב והקול הולך וחזק, ונפלנו על פנינו ולא היה רוח באיש לישא עיניו ופניו לראות מרוב המורא".

האירוע התרחש בהיותם בעיר ניקופול ובעקבותיו החליטו השניים לעלות לארץ ישראל.

כמו כן נדפס לראשונה בלובלין בשנת ת"ו ספרו "מגיד מישרים". ספר זה הוא יומן של התגלויות "מגיד", הכולל תאריכים מדויקים של ההתגלויות, העיסוק בו עסק רבי יוסף קארו לפני ההתגלות – לרוב לימוד פרקי משניות, ותוכן ההתגלויות עצמו. דברי המגיד של ר' יוסף קארו נמסרו בשפה הארמית.

התגלותו של "מגיד" בנפשו של פוסק הלכות רציונלי הפתיעה רבים, והיו שתהו אם למעשה אין מדובר בזיוף ובאגדה שיוחסה בטעות לרבי יוסף קארו. בראש המערערים עמד שי"ר, לעומת זאת צבי ורבלובסקי, שחקר את תופעת המגידות בהרחבה בספרו "רבי יוסף קארו", הגיע למסקנה שאין כל ראיה לכך שמדובר בזיוף. בנוסף, בשיחה בעל פה, טען ורבלובסקי שייתכן כי רבי יוסף קארו נקט בפעולות מאגיות שונות כדי לזכות במגיד, כפי שנהגו מקובלים אחרים בדורו, ואף שאין בספר "מגיד מישרים" אזכורים לכך, ייתכן שהדבר נובע מהעריכה המאוחרת לספר, ולמעשה אף בו נעשה שימוש באמצעים מאגיים. ייתכן שהשמיטו את הדברים כדי "להכשיר" את הבית יוסף, או בשל האופי הדרשני של הספר בעריכתו הסופית שלא נתן מקום לתיאור הפרקטיקות שהביאו לגילוי הסודות (מפי משה אידל, "ספונות" יז).

תלמידו של הרב קארו, הרמ"ק, מצטט מן הספר ומתארו: "והוא קבלת מורי ורבי החסיד כמהר"ר יוסף קארו נר"ו וזה לשונו:".

מתלמידיו

רבי משה קורדובירו, הרמ"ק

רבי משה אלשיך

רבי משה גאלנטי

הרב יום-טוב צהלון

הרב אליעזר אשכנזי

רבי יצחק שטרנהרץ – בן מוהרנ"ת זיע"א

כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת לְבָבִי וְכַוָּנָתִי לָבוֹא לִמְקוֹם חַיּוּתִי, וּבְחַסְדֵי ה' חֵפֶץ ה' מַצְלִיחַ בְּיָדִי, אֲשֶׁר בְּכָל עֵת לִבִּי בּוֹעֵר בְּקִרְבִּי לָבוֹא אֶל תַּכְלִיתִי הַנִּצְחִי, וּבְעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵין אָנֹכִי מְבַלֶּה עַצְמִי זְמַן עַל שׁוּם דָּבָר, רַק בְּתוֹרַת ה' חֶפְצִי בְּכָל מַה שֶּׁבְּיָדִי לַעֲשׂוֹת. וְאִי אֶפְשָׁר לִי לְהַרְבּוֹת דְּבָרַי בָּזֶה, וְרַק לְמַעַן אַהֲבַתְכֶם מֻכְרָח אָנֹכִי עַל-כָּל-פָּנִים לְהַחֲיוֹתְכֶם קְצָת, וְדַי לַמֵּבִין. וְאַתֶּם, בָּנַי שֶׁיִּחְיוּ, תּוּכְלוּ לִשְׂמֹחַ בָּזֶה מְאֹד, כִּי בֶּאֱמֶת תּוֹמְכֵי אוֹרָיְתָא נֶחֱשָׁבִים עַל כַּמָּה מְקוֹמוֹת לְמַעְלָה מִלּוֹמְדֵי אוֹרָיְתָא, וַאֲנַן כְּחָדָא חֲשִׁיבִין. יְהִי ה' עִמָּנוּ וְיוֹלִיכֵנוּ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָאֱמֶת תָּמִיד לְכַוֵּן רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, וּלְהַמְשִׁיךְ עָלֵינוּ תָּמִיד שִׂמְחָה וְחֶדְוָה עַל-פִּי כָּל הַדְּרָכִים הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁנִּקְבַּע בְּלִבֵּנוּ מֵאוֹר הָאֱמֶת, צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם, כְּבוֹד אֲדוֹנֵנוּ, מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ, הַנַּ'חַל נ'וֹבֵעַ מְ'קוֹר חָ'כְמָה, זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה, אֲשֶׁר קִבַּלְנוּ עַל-יְדֵי תַּלְמִידוֹ הַקָּדוֹשׁ, כְּבוֹד אֲדוֹנִי אָבִי, מוֹרִי וְרַבִּי זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, זְכוּתָם יָגֵן עָלֵינוּ. אַשְׁרֵינוּ, מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ, שֶׁזָּכִינוּ לְגוֹרָלֵנוּ הַטּוֹב הַזֶּה! יִהְיֶה חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם מֵעַתָּה וְלָנֶצַח, וְנִזְכֶּה לְהוֹסִיף בִּינָה וָדַעַת בָּזֶה לְהָבִין גֹּדֶל הַצְלָחָתֵנוּ הַזֶּה. וּבְכָאן, בָּרוּךְ-הַשֵּׁם, אָנֹכִי מַרְגִּישׁ זֹאת בְּיוֹתֵר בְּטוּב טַעַם וָדַעַת, וְה' בְּרֹב רַחֲמָיו יָחוּס עָלֵינוּ לְהַגְדִּיל חֲסָדָיו יִתְבָּרַךְ עָלֵינוּ תָּמִיד וְיַשְׁמִיעֵנוּ זֶה מִזֶּה בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת עָלֵינוּ וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל אַחֵינוּ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שֶׁיִּחְיוּ, אָמֵן, כֵּן יְהִי רָצוֹן.

***

וְיוֹדֵעַ אָנֹכִי, אֲשֶׁר אֵין לִי לְהַעֲלוֹת שׁוּם בִּטָּחוֹן עַל-פִּי הַטֶּבַע, רַק לְהַשְׁלִיךְ עַצְמִי עַל הַשְׁגָּחַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר הוּא יִתְבָּרַךְ מַשְׁגִּיחַ עַל כָּל בְּרִיָּה; כֵּן בְּרַחֲמָיו יִתְבָּרַךְ יָזִין אוֹתִי גַּם-כֵּן בְּרֶוַח כָּל יְמֵי חַיַּי בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה הַזֹּאת עִם זוּגָתִי, תִּחְיֶה לְאֹרֶךְ יָמִים וְשָׁנִים טוֹבוֹת. וּבְעֶזְרָתוֹ יִתְבָּרַךְ שַׂמְתִּי נַפְשִׁי בְּכַפִּי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֵי הַתּוֹרָה, וְה' שָׁלַח בְּלִבִּי הַתְמָדָה לְכָל הַלִּמּוּדִים, וְיִקְרַת הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה חָבִיב עָלַי בְּכָל עֵת בְּיֶתֶר שְׂאֵת, וּבִפְרָט בְּכָל עֵת הֱיוֹתִי עַל צִיּוּן הַקָּדוֹשׁ שֶׁל כְּבוֹד הָאֲרִ"י, זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה, וְעוֹד עַל (וְאֶל עוֹד) מְקוֹמוֹת קְדוֹשִׁים נִמְשָׁךְ עָלַי חַיּוּת חָדָשׁ נִפְלָא, וְהַכֹּל עַל-פִּי דְּרָכֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים, הַנּוֹבְעִים מֵהַנַּ'חַל נ'וֹבֵעַ מְ'קוֹר חָ'כְמָה, זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה, שֶׁקִּבַּלְנוּ עַל-יְדֵי כְּבוֹד אֲדוֹנִי אָבִי, מוֹרִי וְרַבִּי זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, זְכוּתָם יָגֵן עָלֵינוּ

***

אַחִים וְרֵעִים! לְמַעַן הַשֵּׁם לְקַיֵּם אִישׁ אֶת אָחִיו יַעֲזֹרוּ, וּתְחַזְּקוּ זֶה אֶת זֶה, הֵן בְּהָעֵסֶק, הֵן לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמְכֶם עִם כָּל מַה שֶּׁתִּזְכּוּ לַחֲטֹף הַטּוֹב מִכָּל הַטְּרָדוֹת, וְלִהְיוֹת תָּמִיד בְּשִׂמְחָה, וּבִזְכוּת זֶה יַצְלִיחֲכֶם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל עִסְקֵיכֶם בְּרוּחָנִיּוּת וּבְגַשְׁמִיּוּת לְטוֹב לָכֶם כָּל הַיָּמִים, וְיִרְאוּ עֵינַי וְיִשְׂמָחוּ.

***

וְזֶה יָדוּעַ לָנוּ מֵעוֹלָם שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיֵּלֵךְ כַּסֵּדֶר, וְהַהֶכְרֵחַ שֶׁיַּעֲבֹר עַל כָּל אֶחָד גַּלִּים, וַאֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ אֵין נִפְטָרִים מִזֶּה, אַךְ הָעִקָּר לְהִסְתַּכֵּל עַל הַהַרְחָבוֹת אֲשֶׁר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּרֹב רַחֲמָיו מַגְדִּיל חַסְדּוֹ יִתְבָּרַךְ עִמָּנוּ בְּכָל יוֹם וָיוֹם אֲשֶׁר אֵין לְשַׁעֵר, וְאֵלָיו יִתְבָּרַךְ תִּקְוָתֵנוּ לְהוֹשִׁיעֵנוּ מֵעַתָּה וְלָנֶצַח בְּכָל מַה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִין לְהִוָּשַׁע בְּרוּחָנִיּוּת וּבְגַשְׁמִיּוּת, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

***

. וּבְיוֹם שִׁשִּׁי, עֶרֶב-שַׁבַּת-קֹדֶשׁ וָאֶתְחַנַּן, הָיָה הַיָּאר צַייט [=יום השנה] שֶׁל כְּבוֹד הַצַּדִּיק יְסוֹד עוֹלָם הָאֲרִ"י, זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה, וְהָלַכְתִּי עַל הַצִּיּוּן שֶׁלּוֹ הַקָּדוֹשׁ פַּעַם הָרִאשׁוֹן. מָה אוּכַל לְשַׁעֵר לָכֶם, בָּנַי שֶׁיִּחְיוּ, גֹּדֶל יִקְרַת קִבְרוֹ הַקָּדוֹשׁ עִם כָּל הַקְּדוֹשִׁים הַגְּנוּזִים שָׁם, זְכוּתָם יָגֵן עָלֵינוּ. וּמָצָאתִי בְּשָׁם אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטַף צוֹעֲקִים וּמִתְחַנְּנִים בְּתַחֲנוּנִים עַל נַפְשׁוֹתָם, זֶה הוֹלֵךְ וְזֶה בָּא, וְנִשְׁמְעוּ קוֹלוֹת מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא, וְאָנֹכִי בְּתוֹכָם בִּתְפִלָּתִי וּבְבַקָּשָׁתִי, וּבְעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ פָּרַשְׂתִּי שִׂיחָתִי כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי, וּמִשָּׁם הָלַכְתִּי לְהַקֶּבֶר הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ הוּא רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר, זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ. מָה אֹמַר, מָה אֲדַבֵּר; הָלַכְתִּי בַּחֲזָרָה לְבֵיתִי מַמָּשׁ כְּאִישׁ הַפּוֹרֵחַ בַּאֲוִיר; לֹא יָדַעְתִּי הֵיכָן אֲנִי בָּעוֹלָם, וְהַכֹּל נִתְחַבֵּר אֶצְלִי עִם הַצִּיּוּן הַקָּדוֹשׁ שֶׁל הַנַּ'חַל נ'וֹבֵעַ מְ'קוֹר חָ'כְמָה, זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה, מַמָּשׁ כְּאִלּוּ אָנֹכִי עוֹמֵד בְּשָׁם, וּבֶאֱמֶת הוּא הַכֹּל אֶחָד. אַשְׁרַי, מַה טּוֹב חֶלְקִי, חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִימִים, אֲשֶׁר זָכִיתִי לְהִכָּנֵס בְּצֵל הַנַּ'חַל נ'וֹבֵעַ מְ'קוֹר חָ'כְמָה זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, אֲשֶׁר הִכְנִיס בְּלִבִּי הַרְגָּשַׁת הַנֹּעַם הַזֶּה עַל-יְדֵי תַּלְמִידוֹ הַקָּדוֹשׁ, הוּא כְּבוֹד אֲדוֹנִי, אָבִי, מוֹרִי וְרַבִּי זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

נולד במוהליב בערב פסח שנת תקס"ח (5568). היה השני מבין בניו של רבי נתן, ונקרא על שם אבי סבו רבי יצחק מדנציג.

לפרנסתו ניהל את בית הדואר בטולטשין, כשהוא עושה את תורתו ועבודת בוראו עיקר ומלאכתו עראי. בתחילת עבודתו הדריכו אביו לאמור: "בדרכך לבית הדואר ובחזרה ממנו, דבק מחשבותיך בתורה ובעבודת ה', אך בהיותך שם, שים לבך היטב לעבודתך, שלא יצא חלילה מכשול מתחת ידך".

ואכן סיפר רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין, כי זכור לו היטב מילדותו כיצד רבי יצחק צועד ברחוב בלכתו לבית הדואר, אחוז שרעפי קודש ודבוק בבוראו. מאידך, ידועה היתה זהירותו העצומה בדיני ממונות בעסק ובכל מקום אחר.

על גודל יראת השמיים שלו מסופר, כי ארע פעם שבצאתו לרחוב בשבת הרגיש כי שכח בטעות בכיסו דבר מה, ומחשש שמא יחזור שוב על טעותו, חסם בתפרים את כיסי בגדי השבת שלו, שלא יכשל לעולם בטלטול, אפילו בשוגג.

פעם חלה קשות והגיע לידי סכנה, פנה בדברי ריצוי אל בוראו: "ריבונו של עולם, מה אבטיחך? שאם תרפאני אהיה מהיום והלאה איש כשר? מי יכול להבטיח כזאת?! זאת אוכל להבטיחך – שאם תשיבני לבריאותי, לעולם לא אשכח זאת ותמיד אתן לך על כך שבח והודאה". תפילתו התקבלה והוא קם מחליו.

בספר 'כוכבי אור' מובא כי פעם פנה אליו אביו רבי נתן: "אני מקווה שהקיבוץ הקדוש שלנו באומן יתקיים עד ביאת גואל צדק, אבל מי יודע מה יעבור בעניין זה, אולי חלילה ימנעו השלטונות מלבוא אל הציון? בכן אומר אני לך: תמיד בראש השנה תהיה באומן, ובערב ר"ה עמוד אפילו בשוק, במקום שרואים ממנו את הציון הקדוש, ותאמר שם את עשרת המזמורים שתיקן רבינו לומר. אף בחג עצמו תתפלל באומן, אפילו באיזו עזרת נשים ריקנית של בית כנסת".

יותר מכל אחיו דבק רבי יצחק דבק באביו הגדול רבי נתן, כל ימיו שקד על דלתותיו ועמד עמו בקשרי מכתבים. רבי נתן השיב לו איגרות מלאות אוצרות דעת וקדושה ממעיינו של רבינו, והודות לקשר מופלא זה נוצר רובו של הספר הקדוש 'עלים לתרופה'.

את הערכתו העצומה לאביו הוא מביע באחד ממכתביו: "ברוך ה' אשר עזרנו עד כה, שיש כמה דברים מענין רבינו ז"ל אשר קיבלתי מפי רום מעלתו היטב היטב, ואני חזק בהם למאוד. ה' יתברך יזכני לילך בהם תמיד ולקיימם באמת, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, ואזכה לבוא בזה העולם להתכלית האמיתי והנצחי כרצון רבינו ז"ל. ויש בלבי הרבה דברים לכתוב למעלתו, אך הוא מהנמנע כי אין הפנאי מסכים. הכלל, שלדעתי לא נמצא שום אב בעולם שיקיים 'ולמדתם את בניכם' כמו שרום מעלתו מקיים בי, כי זה עיקר הלימוד – ללמוד עצות ודרכים להתחזק בעובדת ה'".

פטירתו ומקום קבורתו

בשנת תרכ"ח (5628) בהיותו בן ששים, עלה ארצה והתיישב בצפת. כשנתיים לאחר מכן, ביום י"ד לחודש אדר ב', ביום הפורים שנת תר"ל (5630) הסתלק לבית עולמו.

אותו ליל היה סוער וגשום, וכדי שלא להלין את המת ליווהו אנשי החברה קדישא לבית העלמין כשהם מבוססים בבוץ טובעני ומגששים את דרכם בערפל. תחת מטר עז כרו לו החברים קבר כשבחפזונם אינם שמים לב כי החלקה יקרה מאד ואמורה להמכר בהון עתק עקב סמיכותה לציון ה'בית יוסף'.

הם נדהמו לגלות זאת מאוחר יותר, אך כשסיפרו להם כי אבי המנוח חיבר חיבור גדול על ארבעת חלקי ה'שולחן ערוך', נחה דעתם.

אגב, יום ההילולא של ה'בית יוסף' חל בי"ג בניסן, ביום האחרון של ה'שלושים' להסתלקות רבי יצחק. זכותם תגן עלינו.

רבי משה אלשיך זיע"א

נולד לר' חיים באדריאנופול, שם למד בישיבתו של רבי יוסף קארו ביחד עם חברו אברהם בן אשר. מאוחר יותר עבר לישיבתו של רבי יוסף טאיטאצאק בסלוניקי. בשנת ה'רצ"ה (1535) עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת. כבר בגיל צעיר יחסית בלט כפוסק הלכה. שנה לאחר מכן, בשנת ה'רצ"ו (1536), כאשר עלה ר' יוסף קארו לצפת, כבר שימש בה ר' משה אלשיך כאחד מדייני צפת. לימים נדפס קובץ של מאה וארבעים מתשובותיו בספר שו"ת בשם 'הרב משה'.

ר' משה עמד בראשן של שתי ישיבות בצפת, בהן לימד עיון בהקדמה לספרו תורת משה המכיל דרשות על התורה, כותב המהר"מ אלשיך שעיקר עיסוקו היה בלימוד העיון ואת דרשותיו על התורה כתב בימי שישי לעת מצוא.

לאחר חידוש הסמיכה על ידי ר' יעקב בירב הוסמך ר' משה אלשיך על ידי רבו, ר' יוסף קארו. ר' משה עצמו סמך את רבי יום טוב צהלון. ישנה מסורת לפיה סירב האר"י ללמד את ר' משה אלשיך קבלה.

בימי זקנתו בשנת ה'ש"ן (1590) בקירוב יצא כשד"ר בשליחות אל סוריה, טורקיה ופרס.

רבי משה אלשיך זכה להערצה רבה בימי חייו ולאחר מכן ויש המוסיפים, עד היום, לשמו את הכינוי 'הקדוש'. בית כנסת עתיק הקרוי 'בית הכנסת האלשיך הקדוש' נמצא בעיר העתיקה של צפת.

פטירתו ומקום קבורתו

האלשיך הקדוש נפטר ביום י"ג בניסן הש"ס ונקבר בבית העלמין בצפת

רבי משה אלשיך זכה להערצה רבה בימי חייו ולאחר מכן ויש המוסיפים, עד היום, לשמו את הכינוי 'הקדוש'.

בין תלמידיו היה רבי יצחק בן רבי מרדכי גרשון טריויס.

חיבוריו

הרב אלשיך חיבר פירוש על התורה בשם 'תורת משה', ספרי הנביאים וחמש מגילות. בהקדמתו לפירושו על ספר דניאל הוא מסביר את דרך כתיבת פירושיו ומציין שפירושיו הם עיבוד של דרשות שנשא. כמו כן חיבר פירוש למסכת אבות בשם 'ירים משה', פירוש להגדה של פסח וכן קינות על חורבן בית המקדש ועל 'גלות השכינה'. בסוף ימיו כתב הרב אלשיך מאמר בשם 'חזות קשה' ובה תיאר את ראשית ירידתה של העיר צפת מגדולתה. על חיבוריו והשקפותיו של האלשיך נכתב ספרו של שמעון שלם, ר' משה אלשיך – לחקר שיטתו הפרשנית והשקפותיו בענייני מחשבה ומוסר, ירושלים תשכ"ו.

ספריו

תורת משה – פירוש ודרש על התורה מבוסס על דרשות שנתן הרב אלשיך (הספר מוכר בשם "אלשיך" להבדיל מהתורה הניתנה בסיני, הקרויה באותו השם).

שער ספר מראות הצובאות

מראות הצובאות – דרשות על ספרי נביאים.

דברים טובים – על קהלת.

דברים ניחומים – על איכה.

משאת משה – על מגילת אסתר.

שושנת העמקים – על שיר השירים.

חבצלת השרון – על ספר דניאל.

חלקת מחוקק – על ספר איוב.

רוממות אל – על תהילים.

עיני משה פירוש למגילת רות, ונציה ה'שסא.

רב פנינים – על ספר משלי, ווארשא ה'תרל"ו.

שאלות ותשובות מהר"ם אלשיך – ירושלים תש"ך. (מהדורה חדשה יצאה לאור על ידי מכון הכתב בעריכת הרב עזרא בצרי – אב"ד ירושלים – תשע"א).

ירים משה – פירוש לפרקי אבות.

פירוש להגדה של פסח, נדפס בוונציה בשנת שס"א 1601.

חנה ושבעת בניה

הסיפור על חנה ושבעת בניה שמצאו את מותם על קידוש השם. מתאר מעשה גבורה של אם יהודייה ושבעת בניה שהתרחש על רקע גזירותיו של אנטיוכוס אפיפנס. האם ושבעת בניה מובאים לפני המלך. הם נדרשים בזה אחר לעבוד עבודה זרה. כל אחד מן הבנים מסרב כאשר מגיע תורו, ומוצא להורג לעיני אמו.

הסיפור הפך למופת לדבקות בתורה ובמצוותיה וסמל לנכונות למות על קידוש השם.

סיפור האישה ושבעת בניה נחשב דוגמה לעיקרון "ייהרג ובל יעבור" שבימים כתיקונם חל ביהדות רק על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אך בימי שמד רוחני חל על כל המצוות.

הסיפור מובא בתלמוד הבבלי במסכת גיטין, כחלק מסיפורי חורבן בית המקדש השני, ומובא גם בספר יוסיפון ובמקומות נוספים.

פטירתה מקום קבורתה

לאחר שהקיסר הרשע הרג את ששת בניה לעיניה, ביקשה האם להורגה ליפני הילד הקטן, הקיסר סרב לבקשתה ולאחר המעשה היא מתה בקפיצה מהגג.

וכך אמרה לבנה השביעי: ”בני, לך אצל אברהם אבינו ואמור לו: כך אמרה אימי: אל תזוח דעתך עליך! אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות, אתה – נסיון, ואני – מעשה” (איכה רבה, פרשה א', פסקה נ').

מערת קבורתם בבית הקברות העתיק בצפת.

רבי שמעון מקרמינטשאק - שמש רבי נחמן מברסלב

רבי שמעון בן רבי בער מקרמינטשאק זיע"א

וְסִפֵּר לִי רַבִּי שִׁמְעוֹן הַנַּ"ל, שֶׁתֵּכֶף אַחַר שֶׁכִּסָּה רַבֵּנוּ זַ"ל פְּנֵי הַכַּלָּה בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, הָלַךְ מִיָּד וְקָרָא כַּמָּה בְּנֵי הַנְּעוּרִים, וְדִבֵּר עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּיחִידוּת, וְנִסָּה אוֹתָם בְּחָכְמָתוֹ הֵיכָן הֵם עוֹמְדִים. וְאַחַר-כָּךְ קָרָא אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְהִתְחִיל לְדַבֵּר עִמּוֹ גַּם-כֵּן בְּחָכְמָה כְּאִלּוּ הוּא רוֹצֶה חַס וְשָׁלוֹם הַבְלֵי עוֹלָם הַזֶּה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן עָמַד מִשְׁתּוֹמֵם, וְלֹא הֵשִׁיב לוֹ כִּי הוּא לֹא חָפֵץ בְּאֵלֶּה. עָנָה רַבֵּנוּ זַ"ל וְאָמַר אֵלָיו: וְכִי אֵין אַתָּה בֶּן אָדָם? מַדּוּעַ אֵינְךָ חָפֵץ בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה? הֵשִׁיב לוֹ: אֲנִי אִישׁ תָּם וְחָפֵץ בִּתְמִימוּת. עָנָה רַבֵּנוּ זַ"ל וְאָמַר לוֹ: כְּפִי הַנִּרְאֶה שֶׁיִּהְיֶה הֶכֵּרוּת גָּדוֹל בֵּינֵינוּ. וְאָמַר לוֹ בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז: "סֶע הָאט אַפָּנִים אָז מִיר וֶועלְן זִיךְ קֶענֶין". אַחַר-כָּךְ סִפֵּר לוֹ רַבֵּנוּ זַ"ל, שֶׁדִּבֵּר עִם אֵלּוּ בְּנֵי הַנְּעוּרִים וְנִסָּה וּבָחַן אוֹתָם, וְהִנֵּה הֵם רְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְאֹד, אַף גַּם הֵם פְּגוּמִים וּבַעֲלֵי עֲבֵרָה רַחֲמָנָא לִצְּלָן. וְתֵכֶף הָלַךְ רַבֵּנוּ זַ"ל עִם רַבִּי שִׁמְעוֹן עַל הַשָּׂדֶה, וְדִבְּרוּ יַחַד הַרְבֵּה בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בְּהִשְׁתּוֹקְקוּת גָּדוֹל. וְדִבֵּר רַבֵּנוּ זַ"ל לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דִּבְרֵי הִתְעוֹרְרוּת הַרְבֵּה, שֶׁאֵין שׁוּם תַּכְלִית בָּעוֹלָם הַזֶּה כִּי-אִם לִפְרֹשׂ מִתַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה וְלַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּבִפְרָט אָנֹכִי שֶׁהַיּוֹם יוֹם חֻפָּתִי וּמוֹחֲלִין לִי כָּל הָעֲווֹנוֹת, בְּוַדַּאי אֲנִי צָרִיךְ לְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשַׂי הַרְבֵּה, וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים דִּבֵּר עִמּוֹ הַרְבֵּה. וְהָלְכוּ יַחַד וְדִבְּרוּ מִזֶּה עַד הַחֻפָּה. אַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה בְּיוֹם חֻפָּתוֹ לַחְשֹׁב עַל הַתַּכְלִית בֶּאֱמֶת.
וּמֵאָז וָהָלְאָה נִתְקַשֵּׁר רַבִּי שִׁמְעוֹן עִם רַבֵּנוּ זַ"ל, וְהוּא זַ"ל דִּבֵּר עִמּוֹ הַרְבֵּה בְּהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל. וְהָיָה מְדַבֵּר עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה כְּמוֹתוֹ, לִפְרֹשׂ עַצְמוֹ מִן הָעוֹלָם לְגַמְרֵי, וּלְהִתְיַגֵּעַ וְלִטְרֹחַ וְלַעֲסֹק רַק בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ. אֲבָל רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר לוֹ: אַתֶּם בְּוַדַּאי תִּזְכּוּ לִהְיוֹת צַדִּיק מְפֻרְסָם, וַאֲנִי חָפֵץ לִהְיוֹת מְשַׁמֵּשׁ אֶצְלְכֶם תָּמִיד. וְכֵן הֲוָה. אֲבָל גַּם רַבִּי שִׁמְעוֹן הָיָה אִישׁ כָּשֵׁר מֻפְלָג בְּמַעֲלָה, כִּי שָׁמַעְתִּי מִפִּי רַבֵּנוּ זַ"ל בְּעַצְמוֹ לִפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים, שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן כְּבָר שָׁבַר כָּל מִּדּוֹת רָעוֹת לְגַמְרֵי:

***

וְסִפֵּר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁפַּעַם אַחַת אַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה מְפֻרְסָם, נָסַע עִם רַבֵּנוּ זַ"ל דֶּרֶךְ כְּפַר אוֹסָאטִין, שֶׁשָּׁם יָגַע רַבֵּנוּ זַ"ל בַּעֲבוֹדָתוֹ הַגְּדוֹלָה בְּבֵית חוֹתְנוֹ שֶׁהָיָה דָּר שָׁם. וְנָסַע עִמּוֹ דֶּרֶךְ הַשָּׂדוֹת וְכַיּוֹצֵא, וְהָיָה רַבֵּנוּ זַ"ל מִתְגַּעְגֵּעַ מְאֹד, וְאָמַר: כַּמָּה הָיָה טוֹב לְפָנַי בְּכָאן, כִּי בְּכָל פְּסִיעָה וּפְסִיעָה הִרְגַּשְׁתִּי טַעַם גַּן-עֵדֶן. כִּי שָׁם בְּאֵלּוּ הַדְּרָכִים הָיָה רָגִיל לֵילֵךְ וּלְהִתְבּוֹדֵד. וְהָיָה מֵצֵר וּמִתְגַּעְגֵּעַ מְאֹד, וְאָמַר: הֲלֹא כָּאן הָיָה טוֹב לְפָנַי מְאֹד, וְלָמָּה לִי הַפִּרְסוּם שֶׁל עַכְשָׁו. גַּם עוֹד פַּעַם אַחַת סִפֵּר בְּפָנַי, שֶׁבִּהְיוֹתוֹ בִּימֵי נְעוּרָיו כְּשֶׁהָיָה מִתְבּוֹדֵד בְּאֵיזֶה מָקוֹם בַּיַּעַר אוֹ בַּשָּׂדֶה, כְּשֶׁחָזַר מִשָּׁם הָיָה כָּל הָעוֹלָם חָדָשׁ בְּעֵינָיו וְנִדְמָה לוֹ כְּאִלּוּ הוּא עוֹלָם אַחֵר לְגַמְרֵי, וְלֹא הָיָה הָעוֹלָם נִרְאֶה בְּעֵינָיו כְּלָל כַּאֲשֶׁר מִקֹדֶם:

***

בְּעֵת שֶׁנָּסַע לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, בִּתְחִלַּת נְסִיעָתוֹ מִבֵּיתוֹ, שָׁבַת בַּכְּפָר סָאקִילֶע. וְשָׁם רָאָה אֶת הַצַּדִּיק הַמְפֻרְסָם מוֹרֵנוּ הָרַב מְנַחֵם מֶענְדְל מִוִּיטֶפְּסְק, וְגִלָּה לוֹ שֶׁשֵּׁם "אַתָּה" מְסֻגָּל עַל הַיָּם כַּמּוּבָא בְּסִפְרוֹ (בסימן רנ"ו), כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם" (תהלים פ"ט). וְיֵשׁ עוֹד בָּזֶה לְסַפֵּר מַה שֶּׁשָּׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ, וְאֵינִי זוֹכֵר עַתָּה. וּצְרִיכִין לַחֲקֹר אֵצֶל אַנְשֵׁי-שְׁלוֹמֵנוּ שֶׁשָּׁמְעוּ מֵרַבִּי שִׁמְעוֹן בָּזֶה.
[אָמַר הַמַּעְתִּיק שָׁמַעְתִּי מֵאִישׁ אֶחָד שֶׁשָּׁמַע מֵרַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁהַפֵּרוּשׁ הוּא כָּךְ: שֶׁ"אַתָּה" רָאשֵׁי-תֵבוֹת: אָלֶ"ף תָּי"ו הֵ"א. עַל-כֵּן צְרִיכִין לִכְתֹּב חֲמִשָּׁה מִכְתָּבִים שֶׁקּוֹרִין "קְוִויטְלֶיךְ" [פְתָקִים]. וְעַל כָּל קְוִויטְל יִכְתֹּב שְׁתֵּי הַתֵּבוֹת "וְרַב חֶסֶד", שֶׁגִּימַטְרְיָא שֶׁלָּהֶם הִיא אַרְבַּע עֶשְׂרֵה מֵאוֹת, שֶׁהִיא אָלֶ"ף תָּי"ו כִּי וְרַב חֶסֶד גִּימַטְרִיָּא מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים, וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים, עוֹלֶה אֶלֶף אַרְבַּע מֵאוֹת. וְהַחֲמִשָּׁה קְוִויטְלֶיךְ הֵם הֵ"א, וְזֶה הוּא שֵׁם "אַתָּה". וּבִשְׁעַת הָרוּחַ סְעָרָה חַס וְשָׁלוֹם, יַשְׁלִיךְ חֲמִשָּׁה קְוִויטְלֶיךְ שֶׁכָּתוּב בָּהֶם "וְרַב חֶסֶד" לְתוֹךְ הַיָּם וּבְוַדַּאי יוֹעִיל. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ הִשְׁתַּמֵּשׁ בָּזֶה וְהוֹעִיל לוֹ מְאֹד. וְקֹדֶם שֶׁנָּסַע פַּעַם שֵׁנִי לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל הָיָה פֹּה בְּרֶסְלֶב, וְהָלַךְ לְהַסּוֹפֵר וְכָתַב לוֹ כַּמָּה קְוִויטְלֶיךְ הַנַּ"ל עַל גְּוִיל וּבִכְתָב אַשּׁוּרִית]:

סיפר רבי שמעון שמיד לאחר שכיסה רבי נחמן מברסלב ז"ל את פני כלתו ביום חתונתו דיבר עם רבי שמעון. ואמר לו רבי שמעון "אני איש תם וחפץ בתמימות" ענה רבנו ז"ל "כפי הנראה שיהיה היכרות גדול בינינו" ותיכף הלך רבנו ז"ל עם רבי שמעון על השדה ודיברו יחד הרבה מעבודת השם בהשתוקקות גדול ואמר רבנו ז"ל שאין שום תכלית בעולם כי אם לפרוש מתאוות עולם הזה ולעבוד את השם יתברך

העיד רבי נתן על רבי שמעון שהיה איש כשר מופלג במעלה, שעליו אמר רבנו: שכבר שבר את כל המידות הרעות לגמרי.

בעניין השם של האדם אמר שיודע לבאר כל השמות של אותם שעמדו סביבו היכן מרומזים וביותר דיבר מרבי שמעון ואמר שמעון הוא צירוף עון – מש וזהו ממש כל ענינו ובחינתו של ר' שמעון… (שיחות הר"ן מ"ד)

רבי שמעון הפציר ברבינו שיבטיחו שיהיה שמשו גם בעולם האמת ולא אבה רבנו פעם נסע רבנו במורד ההר מרוב המהירות חשבה העגלה להתהפך וקפץ רבי שמעון מהעגלה ובמסירות נפש עצר את העגלה בכתפו כי היה בעל כוח גדול. לאחר מעשה זה שוב הפציר ברבינו שיבטיחו על זה שיהיה שמשו בעולם האמת ואמר לו רבנו באמת עשית טוב אבל בשביל זה לבד כבר אבטיחך?

פעם באה מרת פייגה אם רבנו לרבינו בחלום והפצירה בו שיבטיחנו זאת ואז הבטיח לו רבינו כן.

מעשה היה שנסעו רבי נתן ורבי שמעון יחדיו בעגלה וראה רבי נתן כתבים שחידש רבי שמעון ומאוד מצאו חן בעיניו ורצה רבי נתן לפרסמם. רבי שמעון שתק ברגע שהגיעו למחוז חפצם, רץ רבי שמעון והשליך את כל כתביו אל האש.

לאחר הסתלקות רבנו ז"ל סייע לרבי נתן באיסוף ממון עבור הדפסת ספרי רבנו.

פטירתו ומקום קבורתו

נפטר בצפת ביום כ׳ בתמוז תרצ״א

לאחר שהוכה על ידי פורעים בפוגרומים של שנות תקצ"ד תקצ"ח הי"ד.

מנוחתו כבוד יחד עם בנו לא הרחק מציון האריז"ל

הרה"ח ר' גדליהו אהרן קעניג זצ"ל שיפץ את מצבתו ודאג לכך שיודלק נר תמיד על מצבתו.

רבי אלעזר אזכרי זיע"א – בעל ה"ידיד נפש"

תפילתו הידועה ידיד נפש

יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחְמָן, מְשֹׁךְ עַבְדְּךָ אֶל רְצוֹנֶךָ. יָרוּץ עַבְדְּךָ כְּמוֹ אַיָּל, יִשְׁתַּחֲוֶה אֶל מוּל הֲדָרֶךָ. יֶעֱרַב לוֹ יְדִידוֹתֶּךָ, מִנֹּפֶת צוּף וְכָל טָעַם.

הָדוּר נָאֶה זִיו הָעוֹלָם, נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתֶךָ. אָנָּא אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ, בְּהַרְאוֹת לָהּ נֹעַם זִיוֶךָ. אָז תִּתְחַזֵּק וְתִתְרַפֵּא, וְהָיְתָה לָהּ שִׁמְחַת עוֹלָם.

וָתִיק יֶהֱמוּ נָא רַחֲמֶיךָ, וְחוּסָה נָא עַל בֵּן אֲהוּבֶךָ. כִּי זֶה כַּמָּה נִכְסֹף נִכְסַפְתִּי, לִרְאוֹת בְּתִפְאֶרֶת עֻזֶּךָ, אֵלֶּה חָמְדָה לִבִּי, וְחוּסָה נָא וְאַל תִּתְעַלָּם.

הִגָּלֶה נָא וּפְרֹס חָבִיבִי עָלַי אֶת סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ. תָּאִיר אֶרֶץ מִכְּבוֹדֶךָ, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ. מַהֵר אֱהֹב כִּי בָא מוֹעֵד, וְחָנֵּנוּ כִּימֵי עוֹלָם.

דברי כבושים פרק ד' – מספר החרדים

דע בן אדם כי בכל יום הבא לקראתך הוא ניסיון חדש לך, שכך אמרו בכל יום ויום מתחדש יצרו של אדם עליו, לכן מתחלת כניסת היום השכם והערב לביתו של מלך והתחנן למלך שיהיה בעזרך בצרת נסיונך, שלא תכעיסנו, תכנס לשלום ותצא לשלום וכן בתחלת השבוע כמו שסדרו בהבדלה: הבאים לקראתינו לשלום חשוכים מכל חטא ופשע וכו' וכן בתחילת החודש וכן בתחילת השנה ועל זה נאמר: "אשרי אדם מפחד תמיד".

יהיו כל דבריך כבוד גדול ופיוס לבורא וגם לברואיו, מיראתו, לקטנים ולגדולים, לרעים ולטובים. בלב נקי, בר ושפל וסבלן, בכתף תשא. תדמה כי אתה מן הפועלים אשר בכתף ישא ויותר מבהמה כשור לעול וכחמור למשא. הוי ממתין הסבל לעת בואו פתאום ולא תבעט כי יהיה בעינך חידוש,תדמה כי כסות אורו יתברך עליך, תעטה בו כשלמה ולכל ישראל שתדבקהו לעבודתו יתברך,תדמה לכסות בשלמותו יתברך והזהר פן תלכלך בגד המלך בחטאות, אי נמי פן יסיר בגדו מעליך ותהיה ערום ממנו.

רבי אלעזר בן משה אזכרי נולד בשנת הרצ"ג (1533)

היה מקובל, דרשן ומשורר יליד צפת. מפורסם בעיקר בשל הפיוט ידיד נפש וחיבורו ספר חרדים, שעם היותו ספר מצוות, נחשב כספר יסוד בתורת המוסר ביהדות.

הרב אזכרי הוא מצאצאי מגורשי ספרד ובכתביו ופעולותיו ניכרת הכמיהה לגאולה ואהבת ארץ ישראל. רבו היה המקובל רבי יוסף סאגיס, והוא נסמך לרבנות על ידי רבי יעקב בירב. למד בישיבת הרמ"ק, אך הושפע גם מתורת האר"י. הוא נמנה עם ענקי הרוח שהסתופפו באותה תקופה בצפת, ובהם הרדב"ז, רבי שלמה אלקבץ, הרמ"ק, רבי יוסף קארו, רבי חיים ויטל, האר"י, רבי ישראל נג'ארה ועוד.

ב-1588 ייסד את חבורת "סוכת שלום", שפעלה לעורר את עם ישראל לחזרה בתשובה ולדבקות בה', כפי שהעיד בהקדמה לספרו "ספר חרדים": "ויהי היום אמרנו עת לעשות להשם אלוקינו יתברך הבטיחנו 'הבא לטהר מסיעין אותו', ואמר 'פתחי לי אחותי רעיתי פתח קטן כשל מחט ואפתח לכם כפתחו של אולם', לכו ונשובה אל ה' בכל עז וגם נשיב רבים מעוון כאשר צונו יתברך. פה צפת עשינו חברה קדושה קראנו שמה סוכת שלום ורבים מתקבצים לשוב בכל לב, יחרדו לשוב בכל לב מעוון אליו יתברך ולהתחזק במצוותיו לעשותם".

פטירתו ומקום קבורתו

בשנת הש"ס (1600) נפטר ונטמן בצפת עיר הולדתו צמוד לקברו האר"י הקדוש שבבית העלמין העתיק בצפת

ספריו

מפורסם בעיקר בשל הפיוט ידיד נפש וחיבורו ספר חרדים, שעם היותו ספר מצוות, נחשב כספר יסוד בתורת המוסר ביהדות, רבי אלעזר אזכרי חיבר את ספרו כחלק ממטרות החבורה להפיץ בעולם יראת שמים. הספר הוא ספר מצוות, המונה את המצוות לפי כל השיטות. הוא מיוסד על הפסוק "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך", והמצוות מחולקות בו לפי איברי הגוף.

בסוף הספר מובאים גם שלושה פיוטים שחיבר, והמפורסם שבהם הוא הפיוט ידיד נפש. בפיוטיו ניכרת השפעה של פייטנים ספרדים כדוגמת רבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן עזרא. הפיוט ידיד נפש ששם כתב כי הפיוט הוא "בקשה על הייחוד וחשק האהבה", התקבל במהרה בסידורים על פי נוסח ספרד וכמה עשרות שנים מאוחר יותר חדר גם לסידורים על פי נוסח אשכנז. בסידורים על פי נוסח הספרדים פיוט זה הוא חלק משירת הבקשות שנאמר לפני תפילת שחרית.

עוד חיבר רבי אלעזר אזכרי פירושים למסכת נדרים ומסכת גיטין מן התלמוד הבבלי. פירושו למסכת ברכות מהתלמוד הירושלמי נדפס במהדורות הירושלמי ממהדורת פייטרקוב והלאה. פירושו לירושלמי על מסכת ביצה יצא לראשונה על ידי ישראל פרנצוס ב-1967, על פי כתב יד הנמצא בבית המדרש לרבנים באמריקה. הוא מציין בפירושיו את פירושו למסכת פסחים מהירושלמי אולם פירוש זה לא הגיע לידינו, ומעין יומן אישי מיסטי בשם "מילי דשמיא" על מוסר ועבודת ה'.

רבי שלמה אלקבץ

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה:

שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד, הִשְׁמִיעָנוּ אֵל הַמְיֻחָד,

יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּה: